“יש סבל” ולא “אני סובל”

חשוב להרהר על הניסוח של האמת הנאצלת הראשונה. היא מנוסחת בצורה ברורה ביותר: “יש סבל”, ולא “אני סובל”. מבחינה פסיכולוגית, הרהור זה הוא דרך מיומנת יותר לומר זאת. אנו נוטים לפרש את הסבל שלנו כ”אני באמת סובל. אני סובל הרבה ואיני רוצה לסבול”. זו הצורה בה מותנית התודעה החושבת שלנו.

“אני סובל” תמיד מעביר את התחושה של “אני מישהו שסובל הרבה. הסבל הזה הוא שלי. היה לי הרבה סבל בחיים”. ואז מתחיל כל התהליך, הזיהוי עם העצמי והזיכרון של העצמי תופס תאוצה…

@ מתוך “האמת הנאצלת הראשונה”, מאת אג’האן סומדהו. תרגום גיא גריצמן. פורסם באתר בודהיזם ישראל.

אין תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מדברי רבותם
שעבוד לחרות

מתוך דברים שאמר תומר פרסיקו בערב ההשקה לספרו ״אדם בצלם אלוהים״, שם הציג עד כמה אנחנו מוגבלים בתפיסת החרות המודרנית שבגללה אנחנו מצמצמים את עולמנו ל״האני״ קטן ואנוכי. ועד כמה זה נוגד את ההבנה הבודהיסטית והיהודית גם יחד.

מדברי רבותם
יש סוג של הקשבה שיכולה להקל על סבלו של האחר

״אין לוטוס שצומח מהבוץ״. ראיון עם טיק ניאט האן על קשיבות, הקשבה עמוקה, חמלה, נוכחות ובעיקר אנושיות מפעימה.

מדברי רבותם
להניח להילד הפנימי

נתקלתי בתובנה שמופיעה בתהילים: הגישה של הבודהה להתמודדות עם הבעיות בתודעה היא לאו דווקא לחזור אחורה למה שעשיתם כשהייתם ילדים, כפי שעושים בפסיכותרפיה. הוא יותר מתמקד בהתבוננות בהרגלים שלכם *ברגע זה*, כשהם חוזרים ומופיעים שוב ושוב ושוב. אין צורך שתשאלו “מה שקרה כשהייתי ילד, מדוע זה קרה?”. עליכם רק להתבונן …