דברים מתפרקים הם מעין מבחן וגם מעין ריפוי. אנחנו חושבים, שהעיקר הוא לעבור את המבחן ולהתגבר על הבעיה, אבל האמת היא שהדברים לא באמת נפתרים. הם מתאחים ומתפרקים. אחר כך הם שוב מתאחים ושוב מתפרקים. זה פשוט כך. הריפוי מגיע מהשארת מקום לכל זה לקרות: מקום לצער, להקלה, לאומללות, לשמחה.

…

כשהדברים מתפרקים, ואנחנו על סף משהו שאיננו יודעים מהו, המבחן לכל אחד מאיתנו הוא היכולת להישאר על הגדה הזאת ולא להיאחז במוכר. המסע הרוחני, אין משמעו הגעה לגן עדן ומציאת מקום, ששווה להתמקם בו אחרי כל המאמץ. למעשה, צורת ההסתכלות הזאת על הדברים היא זו שמשאירה אותנו אומללים. המחשבה שנוכל למצוא איזה עונג מתמיד ולהימנע מכאב היא מה שקרוי בבודהיזם-סמסארה, מעגל נטול תקווה שמסתובב ומסתובב בלי סוף וגורם לנו סבל רב.

האמת הנאצלת הראשונה של הבודהה מצביעה על כך שהכאב הוא בלתי נמנע לבני אנוש, כל עוד נאמין שהדברים שורדים לנצח שאינם מתפוררים. שאפשר לסמוך על כך שישביעו את הרעב שלנו לביטחון. מנקודת מבט זאת, הזמן היחיד, שבו אנו באמת יודעים מה הולך, הוא כשהשטיח נמשך לפתע תחתינו, ואיננו מוצאים שום מקום להניח את כף רגלינו. אנחנו משתמשים במצבים האילה כדי להעיר את עצמנו או להרדים את עצמנו. ברגע זה – בדיוק כשנשמטת הקרקע היציבה – טמון הגרעין לגילוי הטוב לב שלנו ודאגתנו למי שזקוק לה.

מתוך: כשהדברים מתפרקים,פרק שני, פמה צ’ודרון. הוצאת פראג.