כשהדברים מתפרקים

דברים מתפרקים הם מעין מבחן וגם מעין ריפוי. אנחנו חושבים, שהעיקר הוא לעבור את המבחן ולהתגבר על הבעיה, אבל האמת היא שהדברים לא באמת נפתרים. הם מתאחים ומתפרקים. אחר כך הם שוב מתאחים ושוב מתפרקים. זה פשוט כך. הריפוי מגיע מהשארת מקום לכל זה לקרות: מקום לצער, להקלה, לאומללות, לשמחה.

כשהדברים מתפרקים, ואנחנו על סף משהו שאיננו יודעים מהו, המבחן לכל אחד מאיתנו הוא היכולת להישאר על הגדה הזאת ולא להיאחז במוכר. המסע הרוחני, אין משמעו הגעה לגן עדן ומציאת מקום, ששווה להתמקם בו אחרי כל המאמץ. למעשה, צורת ההסתכלות הזאת על הדברים היא זו שמשאירה אותנו אומללים. המחשבה שנוכל למצוא איזה עונג מתמיד ולהימנע מכאב היא מה שקרוי בבודהיזם-סמסארה, מעגל נטול תקווה שמסתובב ומסתובב בלי סוף וגורם לנו סבל רב.

האמת הנאצלת הראשונה של הבודהה מצביעה על כך שהכאב הוא בלתי נמנע לבני אנוש, כל עוד נאמין שהדברים שורדים לנצח שאינם מתפוררים. שאפשר לסמוך על כך שישביעו את הרעב שלנו לביטחון. מנקודת מבט זאת, הזמן היחיד, שבו אנו באמת יודעים מה הולך, הוא כשהשטיח נמשך לפתע תחתינו, ואיננו מוצאים שום מקום להניח את כף רגלינו. אנחנו משתמשים במצבים האילה כדי להעיר את עצמנו או להרדים את עצמנו. ברגע זה – בדיוק כשנשמטת הקרקע היציבה – טמון הגרעין לגילוי הטוב לב שלנו ודאגתנו למי שזקוק לה.


מתוך: כשהדברים מתפרקים,פרק שני, פמה צ’ודרון. הוצאת פראג.

אין תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מדברי רבותם
שעבוד לחרות

מתוך דברים שאמר תומר פרסיקו בערב ההשקה לספרו ״אדם בצלם אלוהים״, שם הציג עד כמה אנחנו מוגבלים בתפיסת החרות המודרנית שבגללה אנחנו מצמצמים את עולמנו ל״האני״ קטן ואנוכי. ועד כמה זה נוגד את ההבנה הבודהיסטית והיהודית גם יחד.

מדברי רבותם
יש סוג של הקשבה שיכולה להקל על סבלו של האחר

״אין לוטוס שצומח מהבוץ״. ראיון עם טיק ניאט האן על קשיבות, הקשבה עמוקה, חמלה, נוכחות ובעיקר אנושיות מפעימה.

מדברי רבותם
להניח להילד הפנימי

נתקלתי בתובנה שמופיעה בתהילים: הגישה של הבודהה להתמודדות עם הבעיות בתודעה היא לאו דווקא לחזור אחורה למה שעשיתם כשהייתם ילדים, כפי שעושים בפסיכותרפיה. הוא יותר מתמקד בהתבוננות בהרגלים שלכם *ברגע זה*, כשהם חוזרים ומופיעים שוב ושוב ושוב. אין צורך שתשאלו “מה שקרה כשהייתי ילד, מדוע זה קרה?”. עליכם רק להתבונן …