אודות הויתור על התקווה

 

… כאן נכנס לתמונה הוויתור, ויתור על התקווה, שהחוויה שלנו תוכל להיות שונה, ויתור על התקווה, שנוכל להיות טובים יותר. חוקי הנזירות הבודהיסטים שמיעצים לוותר על אלכוהול, על מין וכד’, אינם מצביעים על כך שדברים אלה הם רעים או לא מוסריים במהותם, אלא שאנחנו משתמשים בהם כשמרטפים. אנחנו משתמשים בהם כדרך לברוח; אנחנו משתמשים בהם כדי לנסות להשיג נחמה ולהסיח את דעתנו. הדבר האמיתי, שאנחנו מוותרים עליו, הוא התקווה העקשנית, שנוכל להיוושע מלהיות מי שאנחנו. הוויתור הוא לימוד, שנותן השראה לחקור מה קורה, בכל פעם שאנחנו אוחזים במשהו, כי אנחנו סובלים להתמודד עם מה שעומד לבוא.

אם תקווה ופחד הם שני צדדים של אותו מטבע, גם חוסר תקווה וביטחון הם כאלה. אם נהיה מוכנים לוותר על התקווה, שאפשר להכחיד חוסר ביטחון וכאב, נקבל את האומץ להירגע עם הרעיעות המצב שלנו. זה הצעד הראשון במסלול. אם אין עניין לצעוד מעבר לתקווה ופחד, אין שום משמעות בלמצוא מחסה בבודהה, בדרהמה ובסנגה. מציאת מחסה בבודהה, בדהרמה ובסנגה כרוכה בוויתור על התקווה להשיג קרקע מתחת לרגלינו…

@ מתוך: כשהדברים מתפרקים, פרק עשירי, סקרנות בנוגע ליקום. פמה צ’ודרון. הוצאת פראג.

אין תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מדברי רבותם
שעבוד לחרות

מתוך דברים שאמר תומר פרסיקו בערב ההשקה לספרו ״אדם בצלם אלוהים״, שם הציג עד כמה אנחנו מוגבלים בתפיסת החרות המודרנית שבגללה אנחנו מצמצמים את עולמנו ל״האני״ קטן ואנוכי. ועד כמה זה נוגד את ההבנה הבודהיסטית והיהודית גם יחד.

מדברי רבותם
יש סוג של הקשבה שיכולה להקל על סבלו של האחר

״אין לוטוס שצומח מהבוץ״. ראיון עם טיק ניאט האן על קשיבות, הקשבה עמוקה, חמלה, נוכחות ובעיקר אנושיות מפעימה.

מדברי רבותם
להניח להילד הפנימי

נתקלתי בתובנה שמופיעה בתהילים: הגישה של הבודהה להתמודדות עם הבעיות בתודעה היא לאו דווקא לחזור אחורה למה שעשיתם כשהייתם ילדים, כפי שעושים בפסיכותרפיה. הוא יותר מתמקד בהתבוננות בהרגלים שלכם *ברגע זה*, כשהם חוזרים ומופיעים שוב ושוב ושוב. אין צורך שתשאלו “מה שקרה כשהייתי ילד, מדוע זה קרה?”. עליכם רק להתבונן …