ישנם פסוקים שמי שקורא בהם כיום, מתקשה שלא להגיב בתימהון, אבל ישנם פסוקים שגררו הרמת גבה כבר אז, ברגע בו הם נאמרו. אחד מהמפורסמים שבהם, שמופיע בפרשת עקב, מהותי להבנת חשיבות מלאכת ההתבודדות, והסיבה שיש צורך במדיטציה יהודית. בפסוק זה משה אומר:

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה’ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה’ וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ:

כלומר מה כבר האל דורש מאיתנו? בסך הכל… ואז מגיעה רשימה ארוכה עד רמת הלא סביר. אלא שאם הפסוק נראה מוזר בגלל הנקודה שהעלנו, אז התשובה שמביאה הגמרא מוזרה עוד יותר:

אמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר, “ועתה ישראל מה ה’ אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה”. אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא [וכי יראת שמים זה דבר קטן]?… אין [כלומר כן], לגבי משה מילתא זוטרתא היא.

הגמרא שואלת את השאלה שציינו, אבל מסתפקת בלשאול את השאלה רק לדרישה הראשונה מרשימת הדרישות שמציב משה. משה אומר שכל מה שה’ רוצה מאיתנו הוא בסך הכל יראת שמיים, כי בשבילו זה דבר קטן. אבל הגמרא לא עונה לגבי שאר הרשימה. ומעבר לזה, גם אם הדברים קלים למשה, למה הוא מנסח זאת כך, הרי זה לא מסייע לנו לקיים את רשימת הדרישות הארוכה שהוא מציג.

אלא שנראה שהקושי שבקיום כל שאר הרשימה, תלוי אך ורק בפריט הראשון המופיע בה “כי אם ליראה”. ברגע שמגיעים לדרגת הזדהות של יראה, כל הרשימה נעשת ברורה וקלה. אלא בשביל להגיע לדרגת הזדהות שכזו, האדם צריך להתבונן ולהפנים כל שלב במסע. הוא צריך לעשות את העבודה הפנימית המטביעה את החותם הדרוש על הנפש. אז כשהוא מלא מודעות אלוהית, כל צעד וכל אתגר מהווים הזדמנות להעמיק ולהעצים את הקרבה, ואז הפרטים הטכנים אינם משימה קשה אלא נשארים בגדר “כי אם…”. ואין כלי שמסוגל להתביע את החותם כמו מלאכת ההתבוננות והמדיטציה היהודית.