שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק

מסביר הנעם אלימלך שכמו בעולם, כך באדם, צריך כל אחד להפקיד שוטרים בכל שערי הממלכה הפנימית, כלומר האדם צריך לשמור על חמשת השערים ולהיות עירני ומודע למה שהוא שומע, רואה חש, טועם ומרגיש.

ואם אמשיך את ההשלכה מהעולם לאדם, הרי שפסוק זה גם מורה לנו למנות שופטים שישפטו את העם משפט צדק. כמו שצריך למנות שוטרים כדי להשגיח על שערי החושים, עלינו גם למנות שופטים בעולמנו הפנימי, כדי שנפעל בדרך הצדק. אלא שיש הלכה ברורה המופיעה בפרקי אבות שהאדם צריך להיות מודע אליה:

רבי ישמעאל בנו אומר… אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד

הסמכות לדון על סמך שופט אחד מסורה לאלוהים בלבדו, ומעבר אליו אסור לאדם לדון אלא אם יש לפחות שלושה דיינים. ומכאן ישנה השלכה חד משמעית שנוגעת לכל אדם, ורלוונטית בעיקר בתקופה זו בה אנו מתקרבים ליום כיפור: אמנם על האדם למנות שופטים, אבל אסור לו לדון יחידי. ונותר רק לשאול מניין יש לכל אחד מאיתנו התעוזה לפסוק שאנו לא ראויים, שאנו חוטאים. מאיפה הסמכות שלנו לדון את עצמנו לכף חובה, בתהליך הפנימי בו התודעה מלהגת את עצמה לדעת.

תחילתה של מדיטציה יהודית אמור להיות בהתבוננות, ולא בתהליך של שפיטה עצמית, שכן האדם אינו יכול לשפוט את עצמו. ההתחלה היא תהליך התבוננות, בו אנו מנסים לאתר את הדפוסים שמשעבדים אותנו, ולא מאפשרים לנו לראות את האלוהות באדם ובעולם. האדם שאינו שומע אלא את עצמו, אינו יכול לפגוש את האל, ולכן אין לו יכולת לשפוט לא את עצמו ולא אחרים.

ההתבוננות היא מסע של האדם להשתחרר מעצמו. להשתחרר מהשופטים הפנימיים שאינם שופטי צדק, אלא עובדי עבודה זרה המשעבדים את האדם: שעבוד לרצון ההורים, המורים או רבנים, שעבוד לפחדים, להתניות חברתיות ואף השתעבדות לעבודה האלוהים הנמוכה שאולי שהתאימה ביום האתמול. שופטי הצדק הם אלו שדנים את “כל האדם לכף זכות” מתוך ראיה של מכלול האדם, על ההרגלים, הדפוסים והאתגרים הפנימיים שמעצבים אותו. ורק אלו שמסוגלים לראות את כל האדם, הם אילו שראויים לשבת בשער התודעה ולשפוט.