ציטוט ידוע מפורסם נמצא במשנה בסנהדרין:

כל אחד ואחד חיב לומר, בשבילי נברא העולם

אמירה חזקה זו מעמידה את האחריות של העולם כולו על כתפי האדם. אלא שמעבר למסקנה זו, אמירה זו גם אגוצנטרית בצורה בוטה, ומציגה תודעה הטוענת שכל העולם אינו קיים אלא בשביל לשרת את הפרט האינדיבידואל.

אל מול אותה אמירה קדומה, ישנה אמירה מפורסמת של הבעש”ט שאחד המקורות מצטט אותה כך:

“אנוכי עומד בין ה’ ובינכם”, האנוכיות שבאדם נעשית כמחיצה המפסקת ועומדת בין ה’ וביניכם, כי ע”כ אנוכיות נהיה ישות נפרשת ממנו יתברך שמו

מובן מאליו שהבעש”ט לא בא לשלול משנה מפורשת, אלא בא להדגיש פן שונה של מושג האנוכיות, ואותו הפן הוא העומד בסתירה עם המשנה בסנהדרין. שכן אמנם על האדם להיות אנוכי לחלוטין, אלא שלפני כן עליו להבין מה הוא ה”אני”. אם האני הוא הרצונות והסלידות הלא מבוררים הנובעים מדמיונות הבל, או שהאני הוא התודעה האלוהית הקשורה באופן ישיר לכל ההוויה כולה.

אדם שה”אנוכי” שלו הוא אנוכיות צרה מנותקת, הוא החווה תאווה קנאה ומשתוקק לכבוד. הוא זה שהאנוכיות שלו מהווה מחיצה המפרידה בינו לבין האל. אבל מי שה”אני” שלו מקושר לכל העולם, אז הרצונות שלו הם הרצונות האלוהיים, ועליו יש את החיוב לאמר שבשבילו נברא העולם.

אנוכיות שכזו היא יעד ניתן להשגה ואליו צריך האדם לשאוף, וישנם מספר גישות התבוננות ושיטות מדיטציה שנועדו להשיג תודעה עשירה ורחבה זו, אלא שהם נושא לפוסט נפרד.