בפרשת תולדות מופיע הנס הרפואי הראשון. ברגע אחד עשו מחלים ממחלה סופנית וחוזר ללכת. רגע אחד הוא טוען “הנה אנוכי עומד למות”, ובזכות מנה של נזיד עדשים הוא מתאושש “ויאכל וישת ויקם וילך”. ניתן לטעון שכל מה שהיה צריך זו מנה של פלאסיבו, וניתן לטעון שהוא רק חיפש תירוץ ליעקב. אלא שנראה שפרשיה זו של מכירת הבכורה, מצביעה באופן מובהק על המלכודות שאדם ותרבות שאינה מודעת עלולים ליפול אליהם. ומדוגמה זו ניתן גם ללמוד את הצורך בתרגול של ראיית המציאות כמו שהיא, כלומר הצורך בתרגול מדיטציה גם מעבר לגבולות המדיטציה היהודית.

בפרשיה קצרה זו של מכירת הבכורה, חוטא עשו שני חטאים שחורגים מעבר לאותו הרגע, ומצביעים על אופיו של עשו ואופייה של תרבות שלמה שיונקת מתפיסת עולם זו:

את החטא הראשון תיארנו למעלה “הנה אנוכי עומד למות”. עשו נופל במלכודת המלודרמטיות. הוא מגזים בתגובות ומפליג בדמיונות הרחק מעבר לגבולות הסביר. כל פעם שאדם חושב מחשבה, הוא חווה חוויה. יש את אלו שמסוגלים להתתעלות מעל למחשבה, ולהתגבר על ההשפעה שלה על הנפש. ויש מהצד השני את אלו שמאמינים לכל מחשבה החולפת בתודעה. עשו חוזר מהציד רעב, לא סתם רעב אלא “מת מרעב”, אלא שהמחשבה כובשת את התודעה וגורמת לו לפעול בהתאם לאותה גחמה. ראיה בהירה של המציאות היתה מודעת לפער העצום בין הרעב הליגיטימי לתחושה של “הנה אנוכי עומד למות”, שאינה אלא הגזמה פרועה.

חטאו השני של עשו חמור בהרבה. “ויבא עשו מן-השדה, והוא עיף”. זו בעיה, אבל ישנם דרכים כדי להתגבר על עייפות, ישנם דרכים להתמודד עם עייפות ובעיקר כדאי ללמוד להבא לקח כדי להמנע ממצבים שבהם מגיעים לעייפות. אלא שעשו אינו מתבייש בעיפות ואף משתמש בה כתירוץ לקבל הנחות. “הלעיטני נא מן האדם האדם הזה כי עיף אנכי”. כלומר לא רק שהוא אינו מתבייש בחולשה והחיסרון, אלא מנצל אותה כדי לקבל הטבות. אדם או תרבות שבמקום לשאוף למעלה, או לפחות להכיר בחסרונות שלהם, הופכים את החיסרון לאידיאולוגיה, אותה התרבות כבר החלה במהלך הגסיסה. תרבות שכזו מתרצת את החסרונות ובמקום להתגבר ולהחלים, מעלה את הפגמים כנס.

בתרגול מדיטציה ככלל ומדיטציה יהודית בפרט אנו מביטים בעצמנו, בוחנים את הסיפורים השונים בהם אנו מזינים את התודעה. בוחנים את הנחות היסוד המעצבות את האדם והתרבות. בתרגול מדיטציה אנו מתבוננים ומנסים להבחין מתי אנו דוברי אמת, ומתי אנו מאמינים לתירוצים.