מתואר בפרשת בשלח:

וילכו שלשת ימים במדבר, ולא מצאו מים. ויבאו מרתה, ולא יכלו לשתת מים ממרה, כי מרים הם; על כן קרא שמה מרה. וילנו העם על משה לאמר, מה נשתה. ויצעק אל ה', ויורהו ה' עץ, וישלך אל המים, וימתקו המים. שם שם לו חק ומשפט, ושם נסהו.

בקריאה הפשוטה עולות מספר שאלות מוזרות: מדוע משה הוביל עם צמא למקום בו יש מים לא ראויים לשתיה? אם המים היו מרים, למה המקום לא נקרא כך רק אחרי שהגיעו לשם בני ישראל, והרי מייד הומתקו המים? וגם למה צריך להסביר לנו "כי מרים הם", פרט די מובן מעצמו.

המפתח להבנת המאורע, והסיבה שאני מביא את הדברים כמוטיב לחיזוק מדיטציה יהודית, הם המילים "כי מרים הם". אלא שבמקרה זה לא המים היו מרים, המים היו מים. במקרה זה בני ישראל הם אלו שהיו מרים. משה הוביל את בני ישראל למקום בו היו מים ראויים לשתיה, אלא מרירותם של בני ישראל הגבילה אותם. ולכן משה לא היתה ברירה אלא להקל עליהם את המציאות ולהמתיק את המים.

כל כך הרבה פעמים אנו ניצבים מול אתגר שנראה לנו כמכשול, כשבעצם הגישה איתה הגענו, היא זו שחסמה בפנינו את הדרך. כל כך הרבה פעמים דברים נראו לנו גרועים רק בגלל שאימצנו מראש נקודת מבט שלילית על המציאות. לפעמים זוכים להתעורר באמצע הדרך ולגלות שהדבר לא כל כך נורא, ולפעמים 'נהנים' לסבול לכל אורך הדרך. אלא שהמציאות אינה מתוקה או מרה, המציאות הינה כפי שהיא והמרירות הינה הפרשנות שלנו לארוע.

מפעים לקרוא כתבים של ענקי אמונה, למשל את הספר "אש קודש" של האדמו"ר מפיאסצנה הי"ד, בו הוא ממשיך לאחוז בגבורה גם בתוך התופת של מחנות ההשמדה. דוגמה נוספת, שלצערי זכיתי לראות ביום רביעי, בלוויה בה אוהד ליפניק הספיד את שני ילדיו. באותה מציאות בלתי נתפסת לא היה באב אף לא טיפת מרירות, אלא ראיה ברירה של אמונה צלולה.

המרירות אותה אנו חווים נובעת בדבר אחד בלבד: התסכול מחוסר היכולת לאנוס את הציפיות שלנו על המציאות. רציתי יום שקט, ופטיש אוויר קודח בקומה שמעלי, אז אני מתמלא מרירות. רציתי ארוחת ערב טובה, אבל הירקות אינם טריים, ואני מאשים את העולם. ולהבדיל, רציתי לראות את ילדי גדלים, אבל הם נלקחו ממני בטרם עת…

קל לכתוב, אבל לפגוש אדם הניצב גם מול מציאות בלתי נתפסת בראיה בהירה ומכריז "אין לי בעלות על המציאות, ועל כן אין בי מרירות", זה מחזה מפעים.

ישנם תרגולות מדיטטיביות רבות בהם האדם מדמיין את מותו: איך הוא נפרד מקרוביו, או איך גופו הולך ונרקב עד שלא נותר ממנו דבר. גם בספרות היהודית מביאים חז"ל הנחיות למדיטציה יהודית באותו הסגנון: "רגזו ואל תחטאו… יזכיר לעצמו יום המיתה", "דע מאין באת ולאן אתה הולך… למקום עפר רמה ותולעה" או: "שוב יום אחד לפני מיתתך" ועוד. כל אותם תרגולות נועדו לעורר את האדם, ולהזכיר לו ששלושת המזהמים הגורמים לנו לסלף את המציאות אינם אלא זיהומים, אשליות והאחזויות.

כל אותם תרגולות נועדו לקלף מעלינו את השכבות של דמיון, של האחזות ושל יוהרה, בהם אנו בוחנים את המציאות. כל אותם תרגולות, ישיבות שקטות ותרגולות מודרכות נועדו לאפשר לנו לקרב את המים לפינו כדי לטעום אותם כפי שהם, ולא כפי שאנו רוצים שהם יהיו. נכון שפעמים שהמים אכן יהיו בעלי טעם מר, אבל אין כל סיבה שהם יהפכו אותנו למרירים. וברוב המקרים, אם באמת נהיה מסוגלים לטעום אותם כפי שהם, אז יתקיים בנו "טעמו וראו כי טוב ה'".

אין תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מדברי רבותם
מדיטציה לזהוי השתוקקות

ספרי המוסר מלאים בהדרכות ודרכי התמודדות עם הכוחות השונים המנווטים ומושכים את האדם, או בכינוי הפחות נעים: פיתויי היצר. ישנם ספרים המציעים לאדם לראות מולו את דמותו של רבו, יש המציעים לדמיין את ההשפעה של המעשה בעולמות העליונים ויש הקוראים לאדם לשקול שכר מצווה כנגד הפסדה. אלא שהמשותף לרוב השיטות הוא הניסיון להמודד …

מדיטציה יהודית בפרשה ובזמן
לדמות צורה ליוצרה

לפעמים קורה שהאדם נתקל בדבר שמשליך אותו בבת אחת למימד אחד, מקנה תודעה שונה שמפארת את כל הקיום והיומיום. חוויה שכזו התרחשה השבת, כשנתקלתי בביטוי "לדמות צורה ליוצרה", ביטוי המסכם בצורה נפלאה את אחת משיטות המדיטציה היהודית המפוארות ביותר קיימות, שיטה שקבלה אישור אקדמי, נמצאת בשימוש מעשי ברחבי העולם, ושניתן לקחת …

מדיטציה יהודית
הריטריט הארוך ביהדות

אחת הטכניכות הראשונות שהמליצו לי כדי להשקיט את התודעה בתרגול מדיטציה, היא ספירה. ספירה פשוטה מאחד עד עשר, ואז חזרה לאחור, מעשר לאחד. אותה ספירה פשוטה ו"משעממת" מייצרת לתודעה עוגן אליו הוא יכול להתכוונן. אותו התרגיל היה מבחינתי הראי הבוטה ביותר שהצביע עד כמה אני רחוק מעצמי ועד כמה קשה עד בלתי אפשרי לשמור על ריכוז, …