מתואר בפרשת בשלח:

וילכו שלשת ימים במדבר, ולא מצאו מים. ויבאו מרתה, ולא יכלו לשתת מים ממרה, כי מרים הם; על כן קרא שמה מרה. וילנו העם על משה לאמר, מה נשתה. ויצעק אל ה', ויורהו ה' עץ, וישלך אל המים, וימתקו המים. שם שם לו חק ומשפט, ושם נסהו.

בקריאה הפשוטה עולות מספר שאלות מוזרות: מדוע משה הוביל עם צמא למקום בו יש מים לא ראויים לשתיה? אם המים היו מרים, למה המקום לא נקרא כך רק אחרי שהגיעו לשם בני ישראל, והרי מייד הומתקו המים? וגם למה צריך להסביר לנו "כי מרים הם", פרט די מובן מעצמו.

המפתח להבנת המאורע, והסיבה שאני מביא את הדברים כמוטיב לחיזוק מדיטציה יהודית, הם המילים "כי מרים הם". אלא שבמקרה זה לא המים היו מרים, המים היו מים. במקרה זה בני ישראל הם אלו שהיו מרים. משה הוביל את בני ישראל למקום בו היו מים ראויים לשתיה, אלא מרירותם של בני ישראל הגבילה אותם. ולכן משה לא היתה ברירה אלא להקל עליהם את המציאות ולהמתיק את המים.

כל כך הרבה פעמים אנו ניצבים מול אתגר שנראה לנו כמכשול, כשבעצם הגישה איתה הגענו, היא זו שחסמה בפנינו את הדרך. כל כך הרבה פעמים דברים נראו לנו גרועים רק בגלל שאימצנו מראש נקודת מבט שלילית על המציאות. לפעמים זוכים להתעורר באמצע הדרך ולגלות שהדבר לא כל כך נורא, ולפעמים 'נהנים' לסבול לכל אורך הדרך. אלא שהמציאות אינה מתוקה או מרה, המציאות הינה כפי שהיא והמרירות הינה הפרשנות שלנו לארוע.

מפעים לקרוא כתבים של ענקי אמונה, למשל את הספר "אש קודש" של האדמו"ר מפיאסצנה הי"ד, בו הוא ממשיך לאחוז בגבורה גם בתוך התופת של מחנות ההשמדה. דוגמה נוספת, שלצערי זכיתי לראות ביום רביעי, בלוויה בה אוהד ליפניק הספיד את שני ילדיו. באותה מציאות בלתי נתפסת לא היה באב אף לא טיפת מרירות, אלא ראיה ברירה של אמונה צלולה.

המרירות אותה אנו חווים נובעת בדבר אחד בלבד: התסכול מחוסר היכולת לאנוס את הציפיות שלנו על המציאות. רציתי יום שקט, ופטיש אוויר קודח בקומה שמעלי, אז אני מתמלא מרירות. רציתי ארוחת ערב טובה, אבל הירקות אינם טריים, ואני מאשים את העולם. ולהבדיל, רציתי לראות את ילדי גדלים, אבל הם נלקחו ממני בטרם עת…

קל לכתוב, אבל לפגוש אדם הניצב גם מול מציאות בלתי נתפסת בראיה בהירה ומכריז "אין לי בעלות על המציאות, ועל כן אין בי מרירות", זה מחזה מפעים.

ישנם תרגולות מדיטטיביות רבות בהם האדם מדמיין את מותו: איך הוא נפרד מקרוביו, או איך גופו הולך ונרקב עד שלא נותר ממנו דבר. גם בספרות היהודית מביאים חז"ל הנחיות למדיטציה יהודית באותו הסגנון: "רגזו ואל תחטאו… יזכיר לעצמו יום המיתה", "דע מאין באת ולאן אתה הולך… למקום עפר רמה ותולעה" או: "שוב יום אחד לפני מיתתך" ועוד. כל אותם תרגולות נועדו לעורר את האדם, ולהזכיר לו ששלושת המזהמים הגורמים לנו לסלף את המציאות אינם אלא זיהומים, אשליות והאחזויות.

כל אותם תרגולות נועדו לקלף מעלינו את השכבות של דמיון, של האחזות ושל יוהרה, בהם אנו בוחנים את המציאות. כל אותם תרגולות, ישיבות שקטות ותרגולות מודרכות נועדו לאפשר לנו לקרב את המים לפינו כדי לטעום אותם כפי שהם, ולא כפי שאנו רוצים שהם יהיו. נכון שפעמים שהמים אכן יהיו בעלי טעם מר, אבל אין כל סיבה שהם יהפכו אותנו למרירים. וברוב המקרים, אם באמת נהיה מסוגלים לטעום אותם כפי שהם, אז יתקיים בנו "טעמו וראו כי טוב ה'".

אין תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מדיטציה יהודית
מדאנה ידבנו ליבו

די לקרוא את הפסוקים הראשונים כדי לראות מייד כיצד אנו נקראים להתעורר ולהיות מודעים לדינמיקה של התודעה המשטה בעולם: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם… בקריאה פשטנית נראה שיש טעות בפסוק: למה בני ישראל נקראים לקחת תרומה לה' ולא לתת תרומה. …

מדיטציה יהודית
לשמוע את עצמך והסביבה

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה… וַיֹּאמֶר, אֶל-מֹשֶׁה, אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ, בָּא אֵלֶיךָ; וְאִשְׁתְּךָ–וּשְׁנֵי בָנֶיהָ, עִמָּהּ… וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה, לְחֹתְנוֹ, אֵת כָּל… וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל-הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוָה לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִצִּילוֹ, מִיַּד מִצְרָיִם. וַיֹּאמֶר, יִתְרוֹ, בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה:  אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת-הָעָם, מִתַּחַת יַד-מִצְרָיִם. …

מדיטציה יהודית
הפוסל את עצמו מפסל

בפרשת יתרו כתוב: "לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת–וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ." כמובן שאין המקרא יוצא מידי פשוטו, ומופיע כאן איסור לעבוד עבודה זרה: להשתחוות לפסל או לאלילים כלשהם. אלא שבתוך אותו האיסור ישנו יסוד עמוק מהתפיסה הסתמית שאין להתייחס לגוש מתכת או אבן כאל. כאן ישנו איסור …