בפרשת יתרו כתוב:

"לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת–וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ."

כמובן שאין המקרא יוצא מידי פשוטו, ומופיע כאן איסור לעבוד עבודה זרה: להשתחוות לפסל או לאלילים כלשהם. אלא שבתוך אותו האיסור ישנו יסוד עמוק מהתפיסה הסתמית שאין להתייחס לגוש מתכת או אבן כאל. כאן ישנו איסור "לעשות", לעבוד תוצר תודעה אנושי. וכל תוצר תודעה בהכרח מפוסל, כלומר חלקי ומקובע.

ישנם רבים הרוצים לאנוס את תפיסת העולם שלהם על המציאות, ישנם הסוברים שהם יודעים כיצד אלוהים מנהל את העולם, ועסוקים בלעבוד את אותה הדמות אותה פיסלו לעצמם. וישנם כאילו שציירו לעצמם את הנהגת האל בעולם בשלב כזה או אחר בחייהם, ולכל אורך חייהם הם עובדים את אותה התמונה שראו או הזו בעבר. אל מול אותה תפיסה מקובעת ישנו ציווי להבין שאין כל יכולת לקבע את תפיסת האלוהות. ומתוך זה אין כל אפשרות להגדיר או לקבוע מסמרות בעבודת האל.

מכיוון שאלוהים דובר אלינו בכל רגע דרך המציאות, הרי שמי שמעוניין לעבוד את האלוהים צריך להיות קשוב ולשמוע את הדיבור הנוכחי, היחודי שנאמר באותו הרגע. וגם אם אדם זכה לשמוע את דבר האל, אם ינצור את מה ששמע כדרך חיים, הרי שהוא מקבע את עצמו לאמירה חד פעמית שהיתה נכונה לעבר. כמו שכל רגע יחודי וחולף, כך גם וודאי שדבר האל, הנשמע באותו הרגע בעבר, שונה במידה לא נודעה.

לאור זה מתברר דבר מדהים. מכיוון שכל תפיסה אמונית וציור אלוהות הוא בעצם קיבעון לתפיסה שגוייה, או לתמונה זמנית. הרי שבעצם איש האמונה הוא הכופר הנצחי. איש האמונה הוא זה שבכל רגע נוטש את ההבנה והצורה בה ראה את העולם ביום האתמול, ובוחן את המציאות מחדש לאור הרגע הנוכחי.

אלא שכאן לא באנו לדבר על אמונה, אלא על מדיטציה. לכן נצביע על דבר שכתבו רבים: מי שמנסה לשחזר חווית תפילה, או מי שניגש למלאכת התפילה בתקווה להגיע למעמד או לתחושה מסויימת שחווה ביום האתמול. או מי שבא לתפילה מתוך ציפיה להגיע למעמד מסויים, כגון תחושת ההתעלות של תפילת יום כיפור כפי שהיתה ב… הרי שמבקום להתפלל ולפגוש את האלוהות, הוא עובד עבודה הזרה לאותו הרגע. למלאכת התפילה יש לגשת מתוך הקשבה אינסופית לצלילים המהדהדים והיחודיים לרגע הנוכחי.

לכן אותה המדיטציה היהודית עליה אנו עובדים ואליה אנו שואפים, היא מלאכת הקשבה אינסופית ללא תפיסות מוקדמות. היא האמונה העמוקה ביותר, המתחוללת רק על ידי כפירה. היא האזנה זהירה לדבר ה' הנשמע ברגע הנוכחי, בהתאם ליכולת השמיעה של כל אחד ואחד. עבודת האל אפשרית רק מתוך ניסיון להביט במציאות ללא כל דעות קדומות או הנחות יסוד שמסלפות את הראיה. או כמו שאנו מונחים לקראת סוף פרשת יתרו: לא מזבח ברזל קר ויצוק, אלא מזבח אדמה, חומר גלם רך שמאפשר צמיחה ושינוי לאור הרגע הנוכחי.

 

אין תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מדברי רבותם
מדיטציה לזהוי השתוקקות

ספרי המוסר מלאים בהדרכות ודרכי התמודדות עם הכוחות השונים המנווטים ומושכים את האדם, או בכינוי הפחות נעים: פיתויי היצר. ישנם ספרים המציעים לאדם לראות מולו את דמותו של רבו, יש המציעים לדמיין את ההשפעה של המעשה בעולמות העליונים ויש הקוראים לאדם לשקול שכר מצווה כנגד הפסדה. אלא שהמשותף לרוב השיטות הוא הניסיון להמודד …

מדיטציה יהודית בפרשה ובזמן
לדמות צורה ליוצרה

לפעמים קורה שהאדם נתקל בדבר שמשליך אותו בבת אחת למימד אחד, מקנה תודעה שונה שמפארת את כל הקיום והיומיום. חוויה שכזו התרחשה השבת, כשנתקלתי בביטוי "לדמות צורה ליוצרה", ביטוי המסכם בצורה נפלאה את אחת משיטות המדיטציה היהודית המפוארות ביותר קיימות, שיטה שקבלה אישור אקדמי, נמצאת בשימוש מעשי ברחבי העולם, ושניתן לקחת …

מדיטציה יהודית
דבקות ברגע

ישנם פסוקי התבוננות שבמילים מועטות ומדוייקות, מתארים יסוד גדול: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים ה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. הקריאה הקלאסית בפסוק מלמדת שאילו הדבקים באלוהות, חיים. מבט עדין יותר מציג עומק מרגש: אלו הדבקים באלוהים, הם אלו שאצלם ההכל דבק בהיום, כלומר ברגע הנוכחי. אלא שישנו פרדוקס בין הדבקות לבין ה"היום", שכן הדבר היחידי …