בפרשת יתרו כתוב:

"לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת–וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ."

כמובן שאין המקרא יוצא מידי פשוטו, ומופיע כאן איסור לעבוד עבודה זרה: להשתחוות לפסל או לאלילים כלשהם. אלא שבתוך אותו האיסור ישנו יסוד עמוק מהתפיסה הסתמית שאין להתייחס לגוש מתכת או אבן כאל. כאן ישנו איסור "לעשות", לעבוד תוצר תודעה אנושי. וכל תוצר תודעה בהכרח מפוסל, כלומר חלקי ומקובע.

ישנם רבים הרוצים לאנוס את תפיסת העולם שלהם על המציאות, ישנם הסוברים שהם יודעים כיצד אלוהים מנהל את העולם, ועסוקים בלעבוד את אותה הדמות אותה פיסלו לעצמם. וישנם כאילו שציירו לעצמם את הנהגת האל בעולם בשלב כזה או אחר בחייהם, ולכל אורך חייהם הם עובדים את אותה התמונה שראו או הזו בעבר. אל מול אותה תפיסה מקובעת ישנו ציווי להבין שאין כל יכולת לקבע את תפיסת האלוהות. ומתוך זה אין כל אפשרות להגדיר או לקבוע מסמרות בעבודת האל.

מכיוון שאלוהים דובר אלינו בכל רגע דרך המציאות, הרי שמי שמעוניין לעבוד את האלוהים צריך להיות קשוב ולשמוע את הדיבור הנוכחי, היחודי שנאמר באותו הרגע. וגם אם אדם זכה לשמוע את דבר האל, אם ינצור את מה ששמע כדרך חיים, הרי שהוא מקבע את עצמו לאמירה חד פעמית שהיתה נכונה לעבר. כמו שכל רגע יחודי וחולף, כך גם וודאי שדבר האל, הנשמע באותו הרגע בעבר, שונה במידה לא נודעה.

לאור זה מתברר דבר מדהים. מכיוון שכל תפיסה אמונית וציור אלוהות הוא בעצם קיבעון לתפיסה שגוייה, או לתמונה זמנית. הרי שבעצם איש האמונה הוא הכופר הנצחי. איש האמונה הוא זה שבכל רגע נוטש את ההבנה והצורה בה ראה את העולם ביום האתמול, ובוחן את המציאות מחדש לאור הרגע הנוכחי.

אלא שכאן לא באנו לדבר על אמונה, אלא על מדיטציה. לכן נצביע על דבר שכתבו רבים: מי שמנסה לשחזר חווית תפילה, או מי שניגש למלאכת התפילה בתקווה להגיע למעמד או לתחושה מסויימת שחווה ביום האתמול. או מי שבא לתפילה מתוך ציפיה להגיע למעמד מסויים, כגון תחושת ההתעלות של תפילת יום כיפור כפי שהיתה ב… הרי שמבקום להתפלל ולפגוש את האלוהות, הוא עובד עבודה הזרה לאותו הרגע. למלאכת התפילה יש לגשת מתוך הקשבה אינסופית לצלילים המהדהדים והיחודיים לרגע הנוכחי.

לכן אותה המדיטציה היהודית עליה אנו עובדים ואליה אנו שואפים, היא מלאכת הקשבה אינסופית ללא תפיסות מוקדמות. היא האמונה העמוקה ביותר, המתחוללת רק על ידי כפירה. היא האזנה זהירה לדבר ה' הנשמע ברגע הנוכחי, בהתאם ליכולת השמיעה של כל אחד ואחד. עבודת האל אפשרית רק מתוך ניסיון להביט במציאות ללא כל דעות קדומות או הנחות יסוד שמסלפות את הראיה. או כמו שאנו מונחים לקראת סוף פרשת יתרו: לא מזבח ברזל קר ויצוק, אלא מזבח אדמה, חומר גלם רך שמאפשר צמיחה ושינוי לאור הרגע הנוכחי.

 

אין תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מדיטציה יהודית
מדאנה ידבנו ליבו

די לקרוא את הפסוקים הראשונים כדי לראות מייד כיצד אנו נקראים להתעורר ולהיות מודעים לדינמיקה של התודעה המשטה בעולם: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם… בקריאה פשטנית נראה שיש טעות בפסוק: למה בני ישראל נקראים לקחת תרומה לה' ולא לתת תרומה. …

מדיטציה יהודית
לשמוע את עצמך והסביבה

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה… וַיֹּאמֶר, אֶל-מֹשֶׁה, אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ, בָּא אֵלֶיךָ; וְאִשְׁתְּךָ–וּשְׁנֵי בָנֶיהָ, עִמָּהּ… וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה, לְחֹתְנוֹ, אֵת כָּל… וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל-הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוָה לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִצִּילוֹ, מִיַּד מִצְרָיִם. וַיֹּאמֶר, יִתְרוֹ, בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה:  אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת-הָעָם, מִתַּחַת יַד-מִצְרָיִם. …

מדברי רבותנו
אך בפנימיות הנשמה שומע

איתא בדגל מחנה אפריים בשם הבעל שם טוב הקדוש, זי"ע, על מאמר חז"ל "בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב וכו'", שהקשה… מדוע אין שומעים את הבת קול, ואם אין שומעים אותה לשם מה היא יוצאת? ומבאר שכל ההתעוררות והרהורי תשובה הפוקדים את יהודי מזמן לזמן, הכל הוא מכח הבת …