אין צורך לפרט את התהפוכות של מגילת אסתר. הסיפור עשיר ומטלטל העובר מהילולות פאר מוגזמות, לזעקות נואשות ומתהפך להצלה הכוללת כבוד ועושר. אין ספק שתקופה סוערת זו לוותה בסערות רגשות ובשינויי מצב רוח, לכן מעניין לבחון את המקומות שבהם המגילה מתארת רגשות.

אם עוסקים ברגשות, אז הדמות הטרוויאלית ביותר היא אחשוורוש, המלך שמשרתיו צרכים לספר לו שמתוך שיכרון צווה להרוג את המלכה. המגילה מציינת שבע מקומות בהם המלך חש רגש:

כְּטוֹב לֵב-הַמֶּלֶךְ, בַּיָּיִן…

וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד, וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ…

כְּשֹׁךְ, חֲמַת הַמֶּלֶךְ…

וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת-אֶסְתֵּר…

וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת-אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר–נָשְׂאָה חֵן, בְּעֵינָיו…

בַּלַּיְלָה הַהוּא, נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ…

וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ…

נכון שניתן לדון האם כל אחד הוא באמת תיאור רגש או משהו אחר, אבל רשימה זו נותנת תמונה ברורה שמאשרת את הרושם העולה בקריאת המגילה, שמדובר במלך יצרי שלא מודע או שולט במצבי הרוח המתחלפים. מלך שבלהט הרגע מוכן להוציא להורג, ואם יודעים לפנות אליו בזמן המתאים, ניתן להחתים אותו על כל מסמך שמניחים לפני אפו וכוסו. או כמו שמגדיר זאת המדרש, מלך טיפש שהורג את אשתו בגלל שרו ואז הורג את השר בגלל האישה.

גם אותו השר, המן, מתואר מספר רב של פעמים ביחס לרגשות:

וַיִּמָּלֵא הָמָן, חֵמָה…

וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא, שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב…

וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל-מָרְדֳּכַי, חֵמָה…

וַיִּתְאַפַּק הָמָן…

וְהָמָן נִדְחַף אֶל-בֵּיתוֹ, אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ…

וְהָמָן נִבְעַת…

וּפְנֵי הָמָן, חָפוּ…

וכמו אחשוורוש, גם המן הוא דמות ברורה, שכבוד ותחושות בטן גורמות לא לאבד פרופורציות. הוא לא מודע לתשוקה שלו לכיסא, עד שהוא כמעט אומר למלך במפורש שהוא מעוניין להחליף אותו על כסאו. שיא תהילתו והכבוד הרב והלא נתפס אליו זכה מתגמד ברגע בגלל אדם אחד פרטי שלא משתחווה. וכמו שהמגילה עוקצת, איש שכל אוהביו אינם אלא בעלי אינטרס שנוטשים אותו ברגע בו הוא עומד לאבד מיוקרתו.

כמובן שלא רק שני דמויות מפתח אלו חשות רגשות, אלא כל שושן, השרים, היהודים ואנשי הממלכה מתוארים במגילה:

וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה…

הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ, הָאֲחַשְׁתְּרָנִים, יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים…

וְהָעִיר שׁוּשָׁן, צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה…

לַיְּהוּדִים, הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה, וְשָׂשֹׂן, וִיקָר…

שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים…

כִּי-נָפַל פַּחַד-הַיְּהוּדִים, עֲלֵיהֶם…

נָפַל פַּחְדָּם עַל-כָּל-הָעַמִּים…

כִּי-נָפַל פַּחַד-מָרְדֳּכַי, עֲלֵיהֶם…

לעומת כל זאת, גיבורת המגילה, המלכה אסתר, זו שנלקחה מביתה, זו שהפכה למלכה, זו ששמעה שעמה עומד לפני טבח, זו שבצעה במלך מהפך בלתי נתפס, מביעה רגש רק פעם אחת, ודווקא במקום די שולי:

וַיָּבוֹא [מרדכי] עַד לִפְנֵי שַׁעַר-הַמֶּלֶךְ… בִּלְבוּשׁ שָׂק… וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה, מְאֹד

ניתן כמובן להתבדח ולאמר שמה ששובר את אסתר וגורם לה להתחלחל הוא חוסר הטעם הנוראי של מרדכי בלבוש. אלא שנראה שהסיבה העיקרית שאסתר מטלטלת מהמציאות, היא שלרגע היא חשה שמרדכי טולטל בגלל המציאות. אלא שאם נדקדק בדברי מרדכי, נראה שאמנם הוא עשה פעולות דרסטיות, אבל כל הפעולות נועדו להעיר ולעורר את האחרים. בתוך שלל הפעולות, אין אף מילה אחת המתארת אצל מרדכי תחושות או רגשות:

וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת-בְּגָדָיו, וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר; וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר, וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה

מרדכי עשה את כל מה שנדרש כדי לעורר את היהודים ואת אסתר. אבל אין אף מילה על טלטלה רגשית. וגם אם יש מי שתעקש, ובצדק ש”ויזעק זעקה גדולה ומרה” הוא תיאור רגש חד משמעי, הרי שעדיין הפער בינו לבין אחשוורוש והמן די חד משמעי. אם ברגע השפל ניתן לדון האם מרדכי נשבר או טולטל מהמציאות, הרי שברגעי השיא ברור שהוא נותר יציב בדיוק באותה המידה:

וּמָרְדֳּכַי, יֹשֵׁב בְּשַׁעַר-הַמֶּלֶךְ… וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן, מַהֵר קַח אֶת-הַלְּבוּשׁ וְאֶת-הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, וַעֲשֵׂה-כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי, הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ… וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי, אֶל-שַׁעַר הַמֶּלֶךְ

מרדכי נלקח מאבלו, זוכה לכבוד הגדול ביותר שניתן לתת לאדם כלשהו בממלכה ומייד חוזר בדיוק לשבת מקום בו היה. בדיוק כמו כשניסו לאיים עליו שהוא מרגיז את המן, ובדיוק כמו שקיבל את בית המן. מרדכי ואחריו תלמידתו אסתר רואים את המציאות בדיוק כפי שהיא בכל רגע, ולא מטלטלים בסערת הרגשות ובדמיונות כוזבים.

המעבר מתקופת המן לתקופת מרדכי אינה רק מעבר משר אנטישמי לשר יהודי, אלא מעבר מתקופה בה קבלת ההחלטות הינה רגשית ולא שקולה, מתקופה שכל הממלכה מטלטלת לפי מצב הרוח של המלך, לתקופה מסודרת ומוארת ששיאה מגיע בדמות הפרק העשירי בה מרדכי, בשם המלך, מטיל על הממלכה מס. שהמיסים, לא נעימים ככול שהיו, לפחות מראים בניגוד לתקופה הקודמת בה כספים עברו לפי גחמות השרים, הפעם ישנו עוגן יציב שניתן לסמוך ולהתבסס.

ראיה זו של מגילת אסתר מעמידה את הקו המקשר של המגילה, בין מציאות התלויה בדמיונות כוזבים, לבין מצב של הארה וראיה צלולה שאינה מגיעה אלא מראיה בהירה של המצאות. ואם נסיים באווירה פורימית, אז די ברור כיצד מרדכי הגיע לאותה ההארה: שהרי הדבר העיקרי שאותו מרדכי עשה לכל אורך המגילה הוא לשבת, וכנראה בדממה, על כרית, תוך שהוא שקוע במדיטציה יהודית עמוקה.