הסקרנות אודת הסבל

אך כשנזהה ארעיות כארעיות, נוכל גם להבחין מהי תגובתינו לארעיות. זה נקרא קשב, מודעות, סקרנות, חקרנות, תשומת לב. לא משנה איך נקרא לזה, זה תרגול מועיל ביותר, התרגול של להכיר את עצמנו עד הסוף.

כשסבל עולה בחיינו, נוכל לזהות אותו כסבל. כשאנחנו חולים, כשאנחנו מזדקנים, כשאנחנו גוססים – כשאנחנו רואים כל אחד מהדברים האלה בחיינו, נוכל לזהות סבל כסבל. אחר כך נוכל להסתקרן, להבחין ולהיות קשובים לתגובות שלנו אליו. שוב, בדרך כלל אנחנו כועסים ומרגישים מרומים, משום מה, או שאנחנו תופסים מרחק, אבל תגובתנו בכל מקרה תבוא בכורח ההרגל. לעומת זאת נוכל לראות את הדחף הבא שעולה, ואת רצף התגובות שנבנות עליו. רצף התגובות כשלעצמו אינו טוב או רע, הוא רק משהו שקורה כתגובה לעונג ולכאב שבקיומנו. נוכל פשוט לראות זאת, בלי כל שיפוט או כוונה לשפר את דרכנו.

@ מתוך הספר “כשהדברים מתפרקים”, פמה צ’ודרון. הוצאת פראג.

אין תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מדברי רבותם
שעבוד לחרות

מתוך דברים שאמר תומר פרסיקו בערב ההשקה לספרו ״אדם בצלם אלוהים״, שם הציג עד כמה אנחנו מוגבלים בתפיסת החרות המודרנית שבגללה אנחנו מצמצמים את עולמנו ל״האני״ קטן ואנוכי. ועד כמה זה נוגד את ההבנה הבודהיסטית והיהודית גם יחד.

מדברי רבותם
יש סוג של הקשבה שיכולה להקל על סבלו של האחר

״אין לוטוס שצומח מהבוץ״. ראיון עם טיק ניאט האן על קשיבות, הקשבה עמוקה, חמלה, נוכחות ובעיקר אנושיות מפעימה.

מדברי רבותם
להניח להילד הפנימי

נתקלתי בתובנה שמופיעה בתהילים: הגישה של הבודהה להתמודדות עם הבעיות בתודעה היא לאו דווקא לחזור אחורה למה שעשיתם כשהייתם ילדים, כפי שעושים בפסיכותרפיה. הוא יותר מתמקד בהתבוננות בהרגלים שלכם *ברגע זה*, כשהם חוזרים ומופיעים שוב ושוב ושוב. אין צורך שתשאלו “מה שקרה כשהייתי ילד, מדוע זה קרה?”. עליכם רק להתבונן …