מצבים שבהם נגיע לגבול

ככלל, אנחנו מתייחסים לכל צורה של חוסר נוחיות כחדשות רעות. אבל למתרגלים או ללוחמים רוחניים – אנשים עם מידה של רעב לדעת את האמת – רגשות כמו אכזבה, בושה, רוגז, טינה, כעס, קנאה ופחד, במקום שיהיו חדשות רעות, הם, למעשה, רגעים בהירים מאוד המלמדים אותנו, איפה אנחנו מסתירים משהו. הם מלמדים אותנו להרים ראש ולהזדקף, כשאנחנו מרגישים שהיינו מעדיפים להתמוטט ולסגת. הם כמו נושאי בשורה, שמראים לנו בבהירות מבעיתה, איפה בדיוק אנחנו תקועים. הרגע הזה הוא המורה המושלם, ולמזלינו, הוא נמצא אתנו בכל מקום.

לאותם אירועים ואנשים בחיינו, שמפעילים את העניינים הלא-פתורים שלנו, אפשר להתייחס כאל חדשות טובות. איננו צרכים לצאת ולחפש שום דבר. איננו צרכים ליצור מצבים, שבהם נגיע לגבול שלנו. הם קורים לגמרי מעצמם, בסדירות של שעון.

@ מתוך הספר “כשהדברים מתפרקים”, פמה צ’ודרון. הוצאת פראג.

אין תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מדברי רבותם
שעבוד לחרות

מתוך דברים שאמר תומר פרסיקו בערב ההשקה לספרו ״אדם בצלם אלוהים״, שם הציג עד כמה אנחנו מוגבלים בתפיסת החרות המודרנית שבגללה אנחנו מצמצמים את עולמנו ל״האני״ קטן ואנוכי. ועד כמה זה נוגד את ההבנה הבודהיסטית והיהודית גם יחד.

מדברי רבותם
יש סוג של הקשבה שיכולה להקל על סבלו של האחר

״אין לוטוס שצומח מהבוץ״. ראיון עם טיק ניאט האן על קשיבות, הקשבה עמוקה, חמלה, נוכחות ובעיקר אנושיות מפעימה.

מדברי רבותם
להניח להילד הפנימי

נתקלתי בתובנה שמופיעה בתהילים: הגישה של הבודהה להתמודדות עם הבעיות בתודעה היא לאו דווקא לחזור אחורה למה שעשיתם כשהייתם ילדים, כפי שעושים בפסיכותרפיה. הוא יותר מתמקד בהתבוננות בהרגלים שלכם *ברגע זה*, כשהם חוזרים ומופיעים שוב ושוב ושוב. אין צורך שתשאלו “מה שקרה כשהייתי ילד, מדוע זה קרה?”. עליכם רק להתבונן …