ישנו תיאור מפורסם על מקרה בו הגיע התלמיד בהתלהבות למאסטר, ובישר לו שהוא זכה בחווית הארה. “נו”, ענה המאסטר, “בסך הכל עוד חוויה”, קבע ושלח את התלמיד חזרה להמשיך לעשות מדיטציה. לעומת זה נתקלתי באחד מספרי החסידות בתפילה, שאתרגם אותה לנוסח מודרני: יהיה רצון שלא אפקפק באמיתות החוויה, שלא אשבר מהירידה ושאזכה …

האדם השני אינו משתמש בשיטה הפונקציונאלית שהומצאה על ידי האדם הראשון, הוא אינו יוצר עולם משלו. במקום זאת הוא רוצה להבין את העולם החי, ה”נתון” שבתוכו הוטל. לפיכך, אין הוא עושה מתימטיזציה של תופעות ואין הוא הופך את הדברים למושגים. הוא עומד מול היקום בכול שפע צבעיו, הודו ושגבו, ולומד להכירו …

במרחק בין הנבואה להארה, רב הדומה מהשונה. שניהם בנויים על חוויה צלולה של המציאות, בה ה”אני” אינו נוכח אלא מהווה מציאות צלולה שמאפשרת להוויה להשתקף ולהקרין דרכה. אלא שבין הנבואה להארה ישנו הבדל תהומי, שבעוד ההארה רואה את המציאות, הנבואה שומעת אותה. ההארה מביטה במציאות הנוכחת ברגע זה, שהרי אין הראיה …