להתמקם בתוך הרעיעות

מתחת לכל חיינו הרגילים, מתחת לכל הדיבורים שלנו, לכל התנועות שלנו, לכל המחשבות שבמוחנו, יש רעיעות בסיסית. היא שם והיא מבעבעת כל הזמן. אנחנו חווים אותה כאי-שקט ועצבנות. אנחנו חויים אותה כפחד. היא מניעה תשוקה, תוקפנות, בורות, קנאה וגאווה, אבל לעולם איננו יורדים לשורש מהותה.

הימנות היא השיטה להכיר את טבע הפחד ואי השקט האלה. זאת שיטה להתמקמות בתוך הרעיעות. אם נשעשע את עצמנו מיד בדיבור, בפעולה, בחשיבה – אם לעולם לא תהיה עצירה לרגע – לעולם לא נהיה מסוגלים להירגע. תמיד נמהר, לכל אורך החיים האלה. תמיד ניתקע עם מה שסבי כינה ‘מקרה מובהק של עצבנות’. הימנעות היא הדרך להתיידד עם עצמנו ברמה העמוקה ביותר האפשרית. אנחנו יכולים להתחיל להתייחס למה שנמא מתחת לכל הבועות והגיהוקים והנפיחות, כל הדברים האלה, שיוצאים ומתבטאים כהתנהגות מתוחה, שולטת, מניפולטיבית או מה שלא תהיה. מתחת לכל זה, יש משהו רך מאוד, עדין מאוד, שאנו חווים אותו כפחד או כעצבנות.


מתוך: כשהדברים מתפרקים, פמה צ’ודרון. הוצאת פראג.

אין תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מדברי רבותם
שעבוד לחרות

מתוך דברים שאמר תומר פרסיקו בערב ההשקה לספרו ״אדם בצלם אלוהים״, שם הציג עד כמה אנחנו מוגבלים בתפיסת החרות המודרנית שבגללה אנחנו מצמצמים את עולמנו ל״האני״ קטן ואנוכי. ועד כמה זה נוגד את ההבנה הבודהיסטית והיהודית גם יחד.

מדברי רבותם
יש סוג של הקשבה שיכולה להקל על סבלו של האחר

״אין לוטוס שצומח מהבוץ״. ראיון עם טיק ניאט האן על קשיבות, הקשבה עמוקה, חמלה, נוכחות ובעיקר אנושיות מפעימה.

מדברי רבותם
להניח להילד הפנימי

נתקלתי בתובנה שמופיעה בתהילים: הגישה של הבודהה להתמודדות עם הבעיות בתודעה היא לאו דווקא לחזור אחורה למה שעשיתם כשהייתם ילדים, כפי שעושים בפסיכותרפיה. הוא יותר מתמקד בהתבוננות בהרגלים שלכם *ברגע זה*, כשהם חוזרים ומופיעים שוב ושוב ושוב. אין צורך שתשאלו “מה שקרה כשהייתי ילד, מדוע זה קרה?”. עליכם רק להתבונן …