לוותר על המשקה

נזירים, נניח והיתה קערת שתייה מברונזה מלאה במשקה בעל צבע, ריח, וטעם טובים שעורבב עם רעל. והיה מגיע אדם תשוש מחום, הרוס מחום, עייף, צמא, באפיסת כוחות. אז מישהו היה אומר לו כך: “אישי הטוב! קערת מים זו מלאה במשקה בעל צבע, ריח, וטעם טובים שעורבב עם רעל. שתה ממנו אם אתה חפץ בכך. כאשר תשתה מהמשקה תהיה מרוצה מצבעו, ריחו וטעמו. אך כאשר תשתה אותו אתה תמות או תסבול כאבי תופת.” אז, נזירים, נניח ומחשבה זו היתה עולה ברוחו של אותו אדם צמא: ‘אוכל להרוות את צימאוני בעזרת מים, מי-גבינה, מי-שעורה מלוחים, או שיקוי רפואי מזרעים, עשבים, ונבטים. לא אשתה את המשקה הזה אשר יהיה לא לטובתי ולא לאושרי לטווח ארוך.’ נניח והאדם הזה, לאחר ששקל את ההשלכות, החליט לוותר על המשקה ולא שתה אותו. אז, כיוון שהוא לא שתה את המשקה, הוא לא ימות ולא יסבול כאבי תופת

בדומה, נזירים, כל הפרושים והברהמינים האלו בעבר, אשר ראו את ההנאות והתענוגות כארעיים, כבלתי מספקים (דוקהה), חסרי מהות, מלווים בחולי וכרוכים בסכנה, זנחו את ההשתוקקות. מי שזנח את ההשתוקקות זנח את ההיקשרות; מי שזנח את ההיקשרות זנח את הסבל. מי שזנח את הסבל השתחרר מלידה, הזדקנות ומוות, צער, קינה, כאב פיזי, מצוקה נפשית, וייסורים. אני אומר: “הם השתחררו מהסבל

@ מתוך השיחה על החקירה המעמיקה, תרגום שי שוורץ. פורסם באתר בודהיזם ישראל.

אין תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מדברי רבותם
שעבוד לחרות

מתוך דברים שאמר תומר פרסיקו בערב ההשקה לספרו ״אדם בצלם אלוהים״, שם הציג עד כמה אנחנו מוגבלים בתפיסת החרות המודרנית שבגללה אנחנו מצמצמים את עולמנו ל״האני״ קטן ואנוכי. ועד כמה זה נוגד את ההבנה הבודהיסטית והיהודית גם יחד.

מדברי רבותם
יש סוג של הקשבה שיכולה להקל על סבלו של האחר

״אין לוטוס שצומח מהבוץ״. ראיון עם טיק ניאט האן על קשיבות, הקשבה עמוקה, חמלה, נוכחות ובעיקר אנושיות מפעימה.

מדברי רבותם
להניח להילד הפנימי

נתקלתי בתובנה שמופיעה בתהילים: הגישה של הבודהה להתמודדות עם הבעיות בתודעה היא לאו דווקא לחזור אחורה למה שעשיתם כשהייתם ילדים, כפי שעושים בפסיכותרפיה. הוא יותר מתמקד בהתבוננות בהרגלים שלכם *ברגע זה*, כשהם חוזרים ומופיעים שוב ושוב ושוב. אין צורך שתשאלו “מה שקרה כשהייתי ילד, מדוע זה קרה?”. עליכם רק להתבונן …