אין דבר כואב מכך שרב הגלוי על הנסתר מהמקור המרכזי העוסק בנבואה – התנ”ך. חיפוש שיטות המדיטציה היהודיות הקדומות שאמורות להוביל לנבואה לא רק שלא יניב כל מידע מעשי שימושי, אלא אפילו מציג תמונה סותרת שמעמיקה את חוסר הוודאות.

אם נבדוק איך רובם של הנביאים התחילו להתנבא, תתקבל תמונה של נבואה שמגיע בצורה לא צפויה, או נבואה שנראה כאילו התחילה ללא כל הכנה, בלי אימון, מדיטציה יהודית או כל הכנה אחרת. נניח בצד את אילו ששמעו דיבור בלי שיכתב עליהם כל פרט מקדים, כגון אדם, נח, אברהם, אלדד ומידד או כל הנביאים האחרונים. אפילו אלו בהם ישנו רקע, עדיין נראה שהנבואה הגיע באופן לא צפוי: משה “נתקל” בסנה. שמואל שמע את קולו של עלי כששכב לישון ועוד.

אבל אל מול תמונה זו, בה הנבואה מגיעה באופן לא צפוי לאנשים שגם אם ראויים, הרי שלא עשו הכנה לזה. נראה משאול שישנם בתי ספר לנבואה ובהם חבלי נביאים או בני הנביאים מתכוננים ומתאמנים לקראת קבלת נבואה. כלומר ישנם דברים מסויימים שעל החפץ לקבל נבואה לעשות, ובני הנביאים התקבצו כדי לקיים אותם ביחד. אלא שמלבד שאול, שגם הוא יוצא מהכלל, לא ברור האם תלמידים אילו זכו לנבואה, והאם היא אכן הגיע בעקבות שייכותם לחבלי נביאים או מסיבה אחרת.

השיטה המצוייה ביותר לקבלת נבואה, שכן מוזכרת בפירוש, לצערינו אינה מעשית, והיא להדבק בנביא. בדרך זו שבעים הזקנים קיבלו נבואה ממשה, שאול משמואל ואלישע מאליהו. גם דורו של שמואל סבל מכך שהנבואה כנראה שנעלמה, והיה זה שמואל שחידש אותה במקרה ורק בעקבותיו קמו חבלי הנביאים.

המקרים מהם ניתן לחלץ הוראות מעשיות לקבלת נבואה, הם כדוגמת אלישע שנעזר בנגינה כדי לקבל נבואה. או להבדיל בלעם שהקריב קורבנות. אלא שבשני המקרים מדובר בנביאים ותיקים ומנוסים שהראשון היה צריך רק להעביר מעליו את הרוח הרעה, והשני מקרה מיוחד.

כך שאין לנו אלא לסכם שלצערנו רב הנסתר על הגלוי בחקר הנבואה מהתנ”ך, וכפי שציינו, כל ניסיון לדלות משם שיטות מדיטציה יהודיות “בדוקות”, כנראה שאינו עומד במבחן הכתוב.