ואף אם נדמה לו לכאורה שהוא כח דמיוני לא יחוש מאחר שהוא אמת לאמיתו

אחרי שהצגנו את המתח בו בעל התניא מעמיד את האדם, כמי שבידיו שדה קרב על ה”קליפת נוגה”, ובכל רגע עליו להכריע האם הוא מחבר את עצמו לחלקים העליונים שבו, או חלילה מזין את הצדדים השפלים שבמציאות. הרי שהפעם ננסה להראות את שיטת המדיטציה היהודית אותה מציע בעל התניא כדי לנצח באותו הקרב.

ברם צריך להיות לזכרון תמיד ראשית העבודה ועיקרה ושרשה. והוא כי אף שהיראה היא שרש לסור מרע והאהבה לועשה טוב.

כלי הנשק אותם מציג בעל התניא הם להשתמש בדמיון מודרך כדי לעגן ולהעמיק את האהבה והיראה כלפי אלוהים. אדם שמעוגנת בתוכו תודעה אלוהית ומהדהדת בו באופן תמידי לא ירפה אף לא לרגע אחד מהכוננות הנדרשת בשדה הקרב. תפקיד היראה הוא לגרום לכך שהחשש מההשלכות של מעשה שאינו ראוי תמנע מהאדם להרפות אף לא לרגע אחד מהכוננות הנדרשת. תפקיד האהבה הוא להוסיף את הדרגה המאפשרת לעשות את הדברים בצורה טובה ומתוך הזדהות וחיות.

עוד יש דרך ישר… לעורר במחשבתו תחלה רחמים רבים לפני ה’ על ניצוץ אלהות המחיה נפשו אשר ירד ממקורו חיי החיים א”ס ב”ה הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב ונתלבש במשכא דחויא הרחוק מאור פני המלך בתכלית ההרחק

הבסיס לפיתוח שתי תכונות אילו זהה: בשתיהן על האדם לבצע את עבודת ההתבוננות באופן קבוע כדי לעגן ולהרגיש את הפער שישנו בין אפסיות האדם, והמציאות בה האדם עשוי מחומר שאינו קדוש. ומצד שני את גדלות האלוהים ואת היותו נוכח ומודע לכל דבר. המודעות לפער האינסופי שבין גדלות האלוהות לבין האדם, ובתוך זה תשומת לב לקשר שישנו בין אותה אחדות אלוהית לפירוד שמרגיש האדם, הוא היסוד שעליו ניתן לבסס את שתי התכונות בנפש.

צריך לעורר תחלה היראה הטבעית… להתבונן במחשבתו על כל פנים גדולת אין-סוף ברוך הוא ומלכותו אשר היא מלכות כל עולמים עליונים ותחתונים ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין… והנה ה’ נצב עליו ומלא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי. ועל כן צריך לעבוד לפניו באימה וביראה כעומד לפני המלך ויעמיק במחשבה זו ויאריך בה כפי יכולת השגת מוחו ומחשבתו וכפי הפנאי שלו.

המודעות לכך שהאלוהות על כל עוצמתה נוכחת ומודעת בכל ולכל רגע ורגע, והמודעות להשלכות של כל מעשה שאינו ראוי, אמורים להעמיד את האדם ביראה תמידית. הרי כל אחד מתנהג באופן שונה כשהוא נמצא לבדו מאשר כשהוא יודע שמשהו מביט בו. ואם האדם היה מרגיש שברגע נתון הלווין מכוון ישירות אליו, הוא היה דואג להיות באותו הרגע במיטבו. אז וודאי שאדם המודע לכך שבכל רגע ורגע נמצא איתו המלך, בה’ הידיעה, אמור להיות בחרדה תמידית ובמודעות מלאה לכל תנועה ותנועה.

והנה כל אדם מישראל יהיה מי שיהיה כשיתבונן בזה שעה גדולה בכל יום איך שהקב”ה מלא ממש את העליונים ואת התחתונים ואת השמים ואת הארץ ממש מלא כל הארץ כבודו ממש וצופה ומביט ובוחן כליותיו ולבו וכל מעשיו ודבוריו וכל צעדיו יספור אזי תקבע בלבו היראה לכל היום כולו.

למי שאין תודעה שכזו באופן טבעי לא יכול לצפות לכך שהיא תיווצר לבדה, אלא עליו לעבוד ולהקדיש לכך זמן קבוע בכול יום ויום. זמן בו הוא יושב ומתבונן בגדלות ובנוכחות האלוהים על האדם. בתבוננות זו עליו לבצע מדיטציה מלאה שאמורה להשפיע ולהקנות חותם הולך וגדל על התודעה, כך שהיראה תמשיך מעבר לזמן המדיטציה ולכל היום עד לתדלוק הבא. ומציין רבי שניאור זלמן מלאדי, שביצוע התבוננות שכזו באופן קבוע תקצר את משך הזמן הדרוש להתבוננות כדי להשאיר את החותם הדרוש על הנפש.

אמת הוא כן בלי ספק שאני רחוק מאד מה’ בתכלית ומשוקץ ומתועב כו’ אך כל זה הוא אני לבדי הוא הגוף… אבל מ”מ יש בקרבי חלק ה’ ממש… אדרבה כל מה שאני בתכלי’ הריחוק מה’… הרי נפש האלהית שבי בגלות גדול יותר… ולזה אשים כל מגמתי וחפצי להוציאה ולהעלותה מגלות זה להשיבה אל בית אביה… וזאת תהיה עבודתו כל ימיו בשמחה רבה…

לעומת עבודת עיגון היראה שמבוסס על החרדה מהאלוהות המתבוננת תמיד, האהבה נוצרת מכך שלמרות שישנו פער בלתי נתפס בין האינסוף האלוהי לאדם, עדיין האדם יכול לשמש כלי קיבול לאותו האור האינסופי. מעבר לזה, לא רק שהאדם יכול, זו המטרה שלשמה נוצר האדם ולשמו נוצר כל העולם, כדי לאפשר לנו להוריד את האור האלוהי לכאן, למקום הרחוק והחשוך ביותר האפשרי. ובעצם דווקא אותו פער ואותו הקושי הוא האושר הגדול ביותר, כי בעזרתו יכול האדם להאיר את המקומות החשוכים ביותר ולהיות כלי קיבול למלך בכבודו ובעצמו במקום בו הוא נצרך יותר מכל.

אפי’ פרק אחד שחרית כו’ ובזה ישמח לבו ויגיל ויתן הודאה על חלקו בשמחה ובטוב לבב על שזכה להיות אושפזיכן לגבורה

עיגון של התודעה בה האדם הקטן יכול להכיל בתוכו, ולהיות זה שמארח, או זה שנושא את האלוהות בעולם הוא המקור ליראה הגדולה ביותר, על גודל האחריות של כל רגע. ועם זאת, זה שהאדם נושא בתוכו את האלוהות הוא המקור הגדול ביותר לשמחה ולהאהבה, על האמון הרב שניתן בו, על האחריות הגדולה שנפלה בחלקו ועל הזכות הבלתי נתנת לתפיסה. והדרך ליצר את התודעה הנשגבה ולנצח בשדה קרב הנקרא אדם, היא באמצעות הקפדה על ביצוע באופן קובע ויציב של מדיטציה היהודית.

והנה בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים. והיא יציאת נפש האלהית ממאסר הגוף משכא דחויא ליכלל ביחוד אור א”ס ב”ה