סוכות כמדיטציה אנושית מנחמת

כמה קל לכתוב על עבודת יום כיפור, על תהליכי ההתבוננות שיש לעשות באותו היום בו אנו מתנתקים מהעולם ומתייחדים בעבודת הקודש של יום הכיפור. אלא שיש להודות על האמת, שברגע שנכנסנו ליום כיפור, יחד איתנו נכנס גם הההרגל המרגיז שעושה אותנו מי שאנחנו. יש אלו שלא הרגישו ולו לרגע אחד את תודעת יום הכיפור, יש שהצליחו להחזיק בתודעה עליונה זו למספר דקות או שעות, ויש שאפילו הצליחו להתעלות לתודעת המלאכים לכל יום הקודש. אלא שאחרי כל שבת ישנו מוצאי שבת, וכולנו נאלצים לחזור לאנושיותנו לאחר יום כיפור: לאכול, להרגיש ולהשתוקק. לכן כמה נוראה היא תחושת האנושיות וחוסר השלמות הנובעת מהכישלון של האדם להתחבר, להחזיק ולהישאר בתודעת הקודש שישנה במוצאי יום כיפור.

לשמחתנו, מייד לאחר יום כיפור באה הנחמה של חג הסוכות. בניגוד לדרישה הלא אנושית שמציב יום הכיפור, חג הסוכות מבקש מאיתנו להיות אנושיים: להיכנס לסוכה כדי לאכול, כדי לישון ופשוט כדי להיות שאנו. אין בחג הסוכות דרישה להיות אדם שונה, להדחיק או להעצים חלקים באישיות, אלא פשוט להיות אנושי כפי שהוא.

גם מצוות חג הסוכות, אינם אלא חגיגה של האי שלמות האנושית: אנו נוטלים את ארבעת המינים, ארבעה צמחים שיקמלו בעוד ימים מספר, צמחים שיפים ככול שיהיו, נתונים לפגמים של הזמן והטבע. אנו יוצאים לסוכה בה אין ברירה אלא להרגיש את חילופי האור והחושך, את חום הצהריים וצינת הלילה. הדפנות ובעיקר הסכך צרכים להיות עראיים, בדיוק כמו קיומו של האדם בעולם. צרכים להיות פרוצים ונתונים להשפעות של הסביבה, בדיוק כמו האדם שמהגדרתו כאנושי מושפע ללא הפסקה.

לכן דווקא חג סוכות הוא הזמן בו אנו מצווים לשמוח, כי אז אנו מתקבלים בדיוק כפי שאנו. גדול הצדיקים מקיים בשנתו את מצוות הסוכה בדיוק כמו הפשוט שבאנשים, שניהם פשוט הווים בסוכה. וזה כל מה שנדרש מאיתנו בעולם, לפעול כפי שאנו. הרי התורה לא נתנה למלאכי השרת, אלא דווקא לאלו שמתמודדים, מתעלים ונופלים, משתוקקים ומשתנים. רק הם אילו שיכולים להיכנס לסוכה הזמנית.

לכן אין דבר משמח מעבודת ההתבוננות של האדם בסוכות. בה הוא עוצר רגע לפני שהוא מתעטף בציצית כדי להרגיש את הקדושה עוטפת אותו. עוצר רגע לפני שהוא נכנס לסוכה כדי להרגיש את הקדושה עוטפת את כולו, על כל החסרונות והפגמים שלו. ועוצר רגע לפני שמנענע את ארבעת המינים, כדי לחוש כיצד דווקא מתוך אנושיותו, הוא זה שיכול להשתמש בארעיות הקיימת בעולם כדי להתרומם לכיוון הסכך העוטף את האדם מלמעלה.

זו עבודת הארעיות וזו המדיטציה היהודית שמלווה אותי בחג הסוכות, מעניקה לי נחמה אדירה ושמחת חג שלמה, בכל חוסר השלמות שבה.

חג שמח.

אין תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מדיטציה יהודית בפרשה ובזמן
למצוא את מקומנו

חורבן בית המקדש מהווה חורבן היכולת הטבעית לחוש את המשמעות בהוויה. לכן מאז ניטל ניטל הטעם הטוב מהפירות. מאז כולנו נאבקים בדמיונות ונעים בין ריקנות מייאשת ללוחמנות דורסנית. שני צדדים של אותו מחסור קשיבות לרצון האמיתי של ההוויה.

מדיטציה יהודית בפרשה ובזמן
דיבור קשוב

פרשת דברים מציגה את סופו של התהליך אותו עובר משה, מהיותו איש האמונה הבודד, המתקשה לתרגם את עולמו הרוחני לשפה שתתקבל באוזני אנשים רגילים, לאדם שמבאר את התורה בשבעים לשון. בתהליך קשיבות שלקח ארבעים שנה, בו למד משה להכיר כל הארה פרטית שקיימת במציאות, עד שכשדיבר, המאזינים התפלאו כיצד הוא מסוגל לפנות למעמקים האינטימיים ביותר. באותו אופן גם אנחנו נדרשים להיות קשובים לעומד מולנו, וללמוד מההארה הפרטית שלו גוון נוסף שקיים בהוויה.

מדיטציה יהודית בפרשה ובזמן
התמודדות מול דמיון משובש

מקובל לחשוב על הדמיון ככלי לעבודת ה׳. אבל פרשת מטות באה להתמודד עם הסכנה שבדמיון, ואת תפקידו של השכל להביט ברגע הזה, ולבדוק האם יש מקומות שהם צריך באופן זמני להגן על עצמנו מהשתוקקות ודמיון משובש.