מטרת המדיטציה היהודית היא להיות מסוגל לראות. אנו מעוניינים לקרוע את המסכה מעל האבק המסמא את העיניים, להיות מסוגלים לראות את המציאות בכול הודה, כפי שהיא נמצאת בקדושתה העליונה. אך גבוהה מעל גבוהה, יש גבול ליכולתו של האדם, וגם הזך ביותר, לחדור מבעד למסכים האנושיים המכסים את ההוויה האלוהית.

רגע דרמטי, בו גם גדול הנביאים אינו מסוגל לקרוע את המציאות האנושית מופיעה בפרשת בשלח, בו מבטו הבהיר של משה מתקשה לראות את הרצון האלוהי ולחדור מבעד למסך המים “ויאמר ה’ אל משה, מה תצעק אלי, דבר אל בני-ישראל, ויסעו”. ולא במקרה היו אילו מים, שכן שקיפותם של המים ויכולתם למלא ולקבל את הצורה של המציאות אותה הם ממלאים מהווים מסך עדין וקשה לחדירה הרבה מעבר לעולם הרגיל איתו אנו מתמודדים. כאן, ורק כשהאדם עשה ככול כוחו ומגיע לקצה המדבר, מתגלה אליו קולו של האלוהים ומורה לו להמשיך בדרכו.

שאלה המהדהדת מפרשת השבוע, שאלה שראוי לכל אחד לשבת, להתבונן ולהתאמן בה, היא מה האדם יעשה השהוא פעל בדיוק כפי שהיה אמור לפעול, ובכול זאת מוצא את עצמו במצב בלתי אפשרי. או כמו שזה מופיע במכילתא על הפרשה: “תניא ארבע כתות נעשו לאבותינו על הים: אחת אומרת: ניפול לים, ואחת אומרת: נחזור למצרים, ואחת אומרת: נעשה עמהם מלחמה, ואחת אומרת נצווח כנגדן”. כשהאדם מגיע לאותה נקודה בלתי אפשרית, בה כל הקיום מוטל בספק, האם גם שם הוא ממשיך לפעול באותו ביטחון כמו ברגעים בהם יצא ביד רמה “דבר אל בני-ישראל, ויסעו”. או שכל הביטחון נסדק אל מול המציאות העכורה.

ולוואי שלא נגיע לידי ניסיון וחלילה לידי ביזיון, ומנגד, ששנזכה לשמוע בקרבנו את קולו של משה הדובר אל בני ישראל ואומר להם להמשיך במסעו של אברהם המנסה לשוב מארץ שנער, קדמה.