ידוע שאין נבואה שורה אלא מתוך שמחה, שכן כשהאדם “כבד”, הוא לא מסוגל לראות את הנמצא מולו בראיה בהירה. אותה כבדות, עייפות, דיכאון, פחד, סלידה וכל אותם רגשות ומשקולות, מעוותים את הצלילות של האדם, ומטים את נקודת המבט שלו על המציאות. לכן ברור שלא ניתן לשמוע את הנימים הדקים של הקריאה האלוהית מהדהד כל זמן שלא שרויים בשלווה.

אותה הטיה אינה רק הטיה רוחנית, אלא נחקרה באופן חד משמעי צורה מדעית, וברורה לכל מי שהביט בעצמו ובפער בין היכולת שלו להבחין במציאות בזמן כעס, לרגעי השלווה. הטיה זו, של האדם הטעון מכדי לראות את המציאות, אינה רק נחלתם של פשוטי העם, אלא כמו שמציג הרמב”ן בפרשת בשלח, יכול לפגוע גם בגדול האומה. שואל הרמב”ן על דברי האלוהים “מה תצעק אלי, דבר אל בני-ישראל, ויסעו”:

כי לא ידע מה יעשה, ואף על פי שאמר לו השם ואכבדה בפרעה… והיה מתפלל שיורנו ה’ דרך יבחר. וזה טעם מה תצעק אלי, שהיית צריך לשאול מה תעשה ואין לך צורך לצעוק

כלומר, בניגוד לעם ישראל, שאולי לא ראה כל מוצא מצבא מצריים הרודף אחריו, משה ידע שאין כל סכנה, שהרי אלוהים כבר הבטיח לו ועדכן אותו לפני בואו של צבא פרעו. לכן הזעקה של משה לא היתה קריאה נואשת לעזרה, אלא פשוט צעקה ותחינה להדרכה טכנית, מה עליו לעשות כדי שעם ישראל ינצל.

ובתוך אותה המולה, מזכיר אלוהים למשה, שאם יש לך שאלה, ואם באמת אתה מעוניין לשמוע את התשובה, תשאל, אל תצעק. “מה תזעק.. דבר אל…”.

היו אינספור מקרים בהם לא שמעתי את התשובה, פשוט כי צעקתי את השאלה: לפעמים עצם הצעקה החרישה את העונה, פעמים שהצעקה הצביעה על כך שאני בכלל לא רוצה לשמוע, אלא רק מעוניין להשמיע. ופעמים שהצעקה העידה על כך שהקולות שבתוכי כל כך רמים, שאין שום סיכוי שאהיה מסוגל לשמוע כל קול מבחוץ.

ולכן כשיושבים במדיטציה, בין אם מדיטציה קלאסית או במדיטציה היהודית, מנסים לשמוע מבעד הקולות: מבעד לקולות שלא מפסיקים לדבר מבפנים. לאחר מכן ניתן לשמוע דרך ההקשרים והמעברים שבין הקולות השונים. ולבסוף אולי גם מסוגלים לשמוע את השקט שבין הקולות, ושם בתוך אותה השמיעה הצלולה, בתוך אותה הראיה הבהירה ישנו ניגון עתיק שאמר והיה העולם.