די לקרוא את הפסוקים הראשונים כדי לראות מייד כיצד אנו נקראים להתעורר ולהיות מודעים לדינמיקה של התודעה המשטה בעולם:

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם…

בקריאה פשטנית נראה שיש טעות בפסוק: למה בני ישראל נקראים לקחת תרומה לה’ ולא לתת תרומה. והתשובה המובאת במדרש מפורסמת גם היא:

“ויקחו לי – כתיב ‘לי הכסף ולי הזהב נאום ה’ צבאות’ – אמר הקב”ה לישראל: התנדבו ועשו המשכן, ואל תאמרו מכיסכם אתם נותנים דבר, כי משלי הוא הכל – לפיכך אמר ‘ויקחו לי’ – משלי”.

או כמו שאותו הרעיון מנוסח בפרקי אבות:

“תן לו משלו, שאתה ושלך שלו”.

מעבר לאמירה החינוכית האלימה, יש כאן יסוד פשוט והגיוני: מכיוון שהמציאות כולה אלוהית וישנה השגחה פרטית, הרי שאין משמעות לבעלות על רכוש. הכל שלו ולכן אין כאן נתינה משלנו, אלא פשוט שימוש ברכוש שלו שהפקיד בידנו.

אבל התבוננות מעמיקה ברעיון הזה, לוקחת אותנו לרובד עמוק ופנימי יותר, של מהות הרכושנות ותחושת הבעלות. שכן חלק גדול מהתסכול שלנו בעולם נובע מהאשליה של היציבות והבעלות. לכן אנו מתמלאים בתסכול כשחפץ כלשהו נלקח, או מתקלקל, פשוט כי הוטענו לחשוב שכך אמור להיות. מבט שונה של המציאות, בה כל דבר שהופקד בידנו אינו אלא דוגמה נוספת של חסד אלוהי, מייצר תודעה מפעימה בה אין מקום לקנאה או רכושנות. תודעה בה כל דבר שקיבלנו, וגם אם רק לרגע אחד, אינו אלא זכות שעליה עלינו להיות אסירי תודה. פיתוח תודעה שכזו מלבד שיגרום לעושר פיזי בזכות הכרת הטוב על כל דבר קטן, תייצר אושר בגלל הכרת החסד על כך דבר ודבר.

ומכאן ניתן להעמיק לרעיון פנימי עוד יותר שנרמז בפסוק, רעיון שנובע מתוך אותו מבט של חסד שתרגולי מדיטציה יהודית יכולים ליצר בתודעה.

מחקרים קונגטיביים הראו שהיכולת לאמר תודה לא נובעת מהתרחשות של סיבות בהם אנו אסירי תודה, אלא הפוך, אמירת תודה גורמת לתודעה לראות את הסיבות להיות אסירי תודה. במילים אחרות, מי שמתרגל אמירת תודה, ומי שמתרגל מבט נדיב, הוא זה שמפתח בתוכו את העושר המכיר בחסד שבמציאות. בפאלית מונח זה מכונה דאנה, מונח שאינו מקביל למונח המערבי – נדבה, אלא משמעותו השתתפות בעושר. באותה הנתינה, הנותן אולי נפרד מרכוש, אבל זוכה בתודעה של עושר על היכולת לתת ולהשתתף בדבר גדול ממנו. לכן כתוב בפסוק: ויקחו לי, שעצם הנתינה יוצרת מצב בו הנותן בעצם לוקח, בעצם מקבל יותר ממה שנותן.

אותו תרגול של הכרה בשפע האלוהי שבידי כל אחד ואחד, ואותה נתינה שהינה הודאה בשפע והודיה על הזכות להחזיר ולהיות שותף, הם אילו שמייצרים את ה”ידבנו ליבו” את אותו הלב הנדיב אליו אנו שואפים להגיע.