אחת משיטות המדיטציה היהודית, המופיעה פעם אחר פעם לאורך הדורות, היא הדרישה הפנימית לעורר התפעלות באמצעות התבוננות בגדלות האל. פעמים שמביאים את השיטה זו מתוך מטרה להגיע ליראה ולפעמים כדי להגיע לאהבה. בשניהם פועל אותו העיקרון, וההבדל הוא בתשומת הלב: אם מעוניינים להגיע ליראה מביטים עד כמה הדברים מדוייקים, וכל סטיה קלה מהמציאות פוגעת בסדר. ואם מעוניינים להגיע לאהבה, מביטים עד כמה הדברים מדוייקים, וכל דבר מגיע בדיוק כשנדרש.

שיטת התבוננות זו, שבהמשך נביא רשימה קלה של ציטוטים, לא הופיע משום מקום. המדרש מביא אותו לראשונה בסיפור על ילד קטן שגדל להיות אברהם אבינו. המדרש מספר שאברהם הביט בבריאה, בשמש והירח המשוטטים בשמים. המבט המתפעל שלו מהמציאות הוליד את ההכרה והדרישה למצוא את המנהיג לבירה, מבט ודרישה שבראו את איש האמונה.

ניסוח יותר מפורט וברור מופיע בתהילים ק”ג, במזמור שמתחיל בדרישה מהנפש להתפעל, ולאחר התמודדות עם הבעיה המרכזית שאוטמת את הלב מלחוש, מסביר כיצד לעורר התפעלות:

…בָּרְכִי נַפְשִׁי, אֶת ה’, וְכָל-קְרָבַי, אֶת-שֵׁם קָדְשׁוֹ…

בָּרְכוּ ה’ מַלְאָכָיו, גִּבֹּרֵי כֹחַ, עֹשֵׂי דְבָרוֹ, לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ.
בָּרְכוּ ה’ כָּל-צְבָאָיו, מְשָׁרְתָיו, עֹשֵׂי רְצוֹנוֹ.
בָּרְכוּ ה’ כָּל-מַעֲשָׂיו, בְּכָל-מְקֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ.
בָּרְכִי נַפְשִׁי, אֶת ה’.

כלומר ישנה הדרגתיות בדרך להגיע להתפעלות, והדרך להגיע לנפש בה כל הקרביים, כולם בהרמוניה פונים בברכה כלפי מעלה, מתחילה דווקה בחוץ. דבר ראשון מביטים בעולם, ובכוחות הטבע הפועלים בו ונראים כמתגוששים ללא הרף במחול מדוייק ומתוזמן. כיצד הקיץ והחורף אינם אלא מלאכים המבצעים בדיוק את דבר ה’. לאחר שהאדם הביט בטבע וראה את הכאוס ההרמוני, הוא פונה פנימה לעבר האדם, לראות כיצד כל פעולה אנושית אינה אלא רכיב בפסיפס מורכב ואלוהי במציאות. כיצד נבוכדנצאר אינו אלא שליח האל שמטרתו לשרוף בית שרוף, והמן אינו אלא מגייס כספים בכפיה לחידוש הבניין.

ההבנה שכל פעולה אנושית, גם הנראת כסותרת, אינה אלא משרת העושה רצונו של האל, מורידה את המבט עוד יותר, מהמאקרו הרועש בדרמה שבטבע, דרך המורכבות האנושית, לעבר הבטה במיקרו שברפרוף עלה נופל. כך יכול האדם להעמיק את המבט לזרמים עדינים עוד יותר: כיצד ניפנוף הפרפר אינו אלא נגיעה מלטפת בה האלוהות מסיטה סופות רעמים אדירות. כיצד זרד עץ הסוכר זרזיף מים, יכול להסיט נהרות. ראיה של רמת הדיוק בשליחות, עד לרמת הנימים והזרמים העדינים הפועלים בבריאה, מורידה את הדרמה האלוהית לרמות בהם האדם מסוגל לשמוע את טפטוף הטל, ומכין אותו לדרגה העמוקה יותר של התבוננות. כיצד כל מעשיו, בכול מקומות ממשלתו, עד הקטנים ביותר אינם אלא ברכה.

ואז מתוך הבטה בהרמוניה הנוראית והנהדרת של המציאות, בהכרח מתעוררת נפש האדם בהתפעלות ורוממות רוח.

ורק מכיוון שהתחייבתי לעוד מספר ציטוטים:

משנה תורה לרמב”ם יסודי תורה:

“והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ”

רמח”ל, דרך ה’:

“והנה, ממה שצריך שיגביר האדם בעצמו , הוא האהבה והיראה לבוראו יתברך שמו. והיינו שיהיה מתבונן על גודל רוממותו יתברך…”

חובת הלבבות:

“והחמישי כאשר יחשוב בגדולת הבורא יתברך ועוז גבורתו המשקיף על נראהו ונסתרו ויתן אל לבו הענין הגדול הזה”

ספר התניא:

“השכל שבנפש המשכלת, כשמתבונן ומעמיק מאד בגדולת ה’, איך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב”

כך שלאורך כל הדורות ישנה מדיטציה יהודית החוזרת על עצמה, שקיבלה המלצה חמה מדוד המלך בעצמו.