אחת הטכניכות הראשונות שהמליצו לי כדי להשקיט את התודעה בתרגול מדיטציה, היא ספירה. ספירה פשוטה מאחד עד עשר, ואז חזרה לאחור, מעשר לאחד. אותה ספירה פשוטה ו”משעממת” מייצרת לתודעה עוגן אליו הוא יכול להתכוונן. אותו התרגיל היה מבחינתי הראי הבוטה ביותר שהצביע עד כמה אני רחוק מעצמי ועד כמה קשה עד בלתי אפשרי לשמור על ריכוז, ולו לפרק זמן קצר. לדעתי נדירים האנשים שמסוגלים לספור עד עשר בלי לשקוע במחשבות. ולמען האמת, גם עד שלוש נדיר שמגיעים. אותה ספירה מונוטונית ושגרתית היא האמצעי המאפשר לראות לאן אנחנו בורחים, להיות מודעים למקום בו אנחנו נמצאים ולמערבולות הרוחשות מאחרי הקלעים.

גם ביהדות ישנה טכניקה לספירה, אלא שבמקום לספור נשימות, סופרים ימים, ובמקום לספור עד עשר, סופרים חמישים. סביר להניח שניתן לכתוב מגילות ארוכות כיצד התהליך הבא לידי ביטוי דרך עשרת הספרות, וישנם ספרים מומלצים העוסקים בדיוק בזה. אבל אני אשאר נאמן למדיטציה היהודית הפשוטה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בלשון התורה.

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה’.

ספירת העומר מהווה תקופה שמחברת את יציאת מצריים לחג מתן התורה. חיבור זה בא לידי ביטוי בכך שגם ספירת העומר וגם חג השבועות אינם מועדים בעלי תאריך נקוב, אלא מתוארים רק ביחס למועד בו חל חג הפסח. הדרך מיציאת מצריים למתן תורה, הוא המסלול מעבדות, בה האדם אינו אחראי אף על עצמו, למקום בו הוא מקבל תורה, כלומר מקבל על עצמו את מלא האחריות למעשיו.

בספירת העומר, תהליך בא לידי ביטוי בכך שעוברים מהקרבת שעורים ביום הראשון לספירה, דבר המיצג את האינסטינקטים הבסיסיים הנמצאים בכל יצור חי, להקריב חיטה ביום החמישים, דבר המיצג את היכולת האנושית לקיים ולהתקיים בעולם משוכלל ועשיר. באותם ימי ספירה האדם צריך לעבור טרנפורמציה, מהשעורה, מאורגניזם שאינו מודע או אחראי לדבר ומונע באופן עיוור מתשוקות ויצרים. ללחם, לאדם מודע מסוגל ליצור ולקחת אחריות על מעשיו שניתן להפקיד בידיו כלים המשפיעים על העולם.

אותו מעבר בא לידי ביטוי בשני התיאורים השונים על הזמן בו מתחילה הספירה: “וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת”, כלומר מהשבת, בה האדם אינו אמור לעשות דבר, לעבר “מִיּום הֲבִיאֲכֶם אֶת עמֶר הַתְּנוּפָה”, לתקופה הנפתחת בחובה על האדם לפעול. אותה ספירה הינה מודעות לתהליך בו האדם לומד להכיר ולהפעיל את עצמו. תנועה אקטיבית לעבר הזכות לרכוש וליצר כלים משוכללים שמעצימים את האדם, ומאפשרים לו ליצר עולם טוב יותר, אך גם לזרוע הרס גדול בהרבה.

ימי ספירת העומר אינם ימים רגילים בהם האדם אומר ברכה מוזרה מידי ערב, אלא קריאה לתרגולת רוחנית מדיטטיבית יהודית שנועדה לחוש ולשכלל את הזינוק הפרוע שעשינו בפסח מעבדות, לעבר החרות האנושית המאפשרת בכל שנה לקיים “וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'” כלומר להופיע מול האלוהות בעמידה חדשה ורעננה.