לא יהיה מדויק לומר ש”האופי של המסורת היהודית, מביט באדישות לחוויה הרוחנית”…

היהדות מחייבת ומצווה על חיים מלאים, ותובעת גם את אהבת ויראת ה’ – עולם מלא של רגש דתי. אבל אתה בהחלט תהיה צודק אם תתחום את המשפט הזה למסורת היהודית בזמן הגלות. היא באמת הזניחה את העניין. בלית ברירה. זהו חלק אינטגרלי מן הגלות. גלות איננה רק מצב גיאוגרפי אלא קודם כל נכות רוחנית ושכחה עצמית. וכל המקורות בתורת ישראל עוסקים בכך. בגלות, בעל כורחנו, נותרו רק העצמות היבשות – אחיזה נואשת ב”ד’ אמות של הלכה” בלבד. כמעט רק בטכניקה המעשית.

החזרה לארץ, גם היא איננה רק פיזית. היא קודם כל חזרה לעצמנו. חזרה רוחנית. והדבר בא לידי ביטוי בתביעות נפשיות ורוחניות לחיים מלאים ושלמים יותר, בכל מיני מובנים, וגם במובן של “החוויה הדתית”. (ונתעלם לרגע מהבעייתיות שבמושג “חוויה”). ההתחדשות הזו איננה מוכנה לקבל יהדות של “קטנות מוחין”, של טכניקה מעשית בלבד. ומכיוון שהיא איננה מוצאת את הדברים הללו בתורת ישראל, הנטייה הראשונית והטבעית, והדי מובנת, היא לחפש את זה במקומות אחרים.

אבל זה קיים ביהדות, אלא שזה לא מפותח. התביעה הזו שעליה אתה מדבר, היא צודקת וחיובית. ולכן הדרך להתמודד אתה איננה בדחייתה על הסף, אלא בחיפוש המענה לה בתוך תורת ישראל. והמענה קיים בתורת ישראל, והעבודה של הדור שלנו היא להראות את זה, ללכת על זה, ולהפוך את המסורת הזו לדבר חיי, תוסס, ומקיף ככל שהתביעה הזו מתפשטת לחוגים רחבים יותר ויותר.

אם כן, “הטרנפורמציה” עליה אתה מדבר, התביעה ליהדות מלאה ומקיפה, איננה עומדת במתח עם המסורת היהודית כשלעצמה (זו שמעבר למצבי הגלות), וגם לא במתח עם ההלכה ועולם המצוות. היא מעוגנת בהלכה לחלוטין, כמו שהראתי בפנים. להיפך. תורת ישראל מחכה ל”טרנספורמציה” הזו, להתעוררות של תביעה אותנטית ליהדות חייה ושלמה – כבר אלפיים שנה. וכל מה שאני מבקש להראות כאן הוא שאבני היסוד לתחייה הזו נמצאים בשלמותם בתורת ישראל.

הועתק מדברי מוטי קרפל בבלוג “המהפיכה האמונית” כפי שכתב כתגובה לתומר פרסיקו על המאמר מדיטציה יהודית – פרק ו’: מטרת עבודת ההתבוננות. ניתן לקרוא את המאמר והדיון המרתק במלואם כאן.