לפעמים הכותרת מסגירה את השורה התחתונה, אבל קל מאוד למצוא כיצד ההקשבה וההתמדה הינם המסר המרכזי בפרשת פנחס. הפרשה מתחילה בסערה דרמטית של מעשה הקנאות של פנחס, ומסתיימת בסערה דרמטית במעשה הקנאות של אליהו בהר הכרמל. בין שני מעשים ההירואים האילו, נמצאת שאלה מוזרה:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה’ לֵאמֹר: יִפְקֹד ה’ אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה:

משה מבקש שאלוהים יבחר את היורש להנהגה. אם בפעמים קודמות הגננת היתה זו שהרסה את השאלה, בכך שגלתה את התשובה עוד לפני שהבנו מה נשאל, הרי כאן התורה עצמה הציגה את יהושע כמועמד להמשך הדרך, הרבה לפני שנבחר לתפקיד. יהושע היה זה שנשלח להילחם בעמלק, יהושע היה נציגו של משה בין המרגלים, יהושע היה זה שהמתין למשה בתחתית ההר והוא זה שלא מש מתוך האוהל. לכן השאלה אינה מי היורש, השאלה היא מדוע משה לא ראה ביהושע כיורש הטבעי.

כדי לענות על זה מספיק לעשות סקירה קצרה של ההבדלים בין השנים. משה הינו נציג האלוהים בעולם: העולה להר, מקבל לוחות ורגע לאחר מכן שובר אותם, ההולך אל פרעה, הקורע את הים באקט הירואי ולא צפוי, המנצח קרבות בהרמת ידיים (מלחמת עמלק). מנהיג שלא חש מאויים מנביאים נוספים (אלדד ומידד), אבל מתקשה להתמודד עם מאוויים נמוכים (קברות תאווה והמתאוננים), אליו בני ישראל פונים בהאשמות כשדברים אינם עובדים וממנו הם יראים. לעומתו יהושע פועל באופן מסודר ועקבי (חולש על עמלק, לא מש מהאוהל), מסביר מראש כל צעד (חציית הירדן וכיבוש יריחו) ובעיקר הוא לא נציג האלוהות בעולם, אלא מהווה נציג העם כלפי האלוהות. לכן כשבזמן שאצל משה משבר בא לידי ביטוי בכך שהעם עומד לסכול את משה, הרי שיהושע בזמן משבר יושב אבל על הקרקע ביחד עם העם (העי).

נראה שמשה חיפש ממשיך בדמותו, מנהיג שפניו כפני החמה, אולי פנחס ואולי משהו אחר. וביהושע לעומת זאת, בעבד משה, בנער שלא מש  מהאוהל, הוא ראה כאדם שקט ומסודר מכדי שיתאים להמודד עם הסערות והתהפוכות של דור המדבר. חשיבה זו נאמרה בצורה בוטה בגמרא:

“ונתתה מהודך עליו” ולא כל הודך; זקנים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה.

בדיוק בגלל הבדל זה משה סיים את תפקידו לפני הכניסה לארץ, ואת ההנהגה קיבל יהושע. ההבדל בין הגישות השונות היה גלוי כבר במלחמת עמלק, וכבר אז נאמר במפורש שיהושע הוא זה שימשיך את ההנהגה:

וַיָּבֹא, עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל, בִּרְפִידִם.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר-לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק; מָחָר, אָנֹכִי נִצָּב עַל-רֹאשׁ הַגִּבְעָה, וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים, בְּיָדִי… וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת-עֲמָלֵק וְאֶת-עַמּוֹ, לְפִי-חָרֶב.

וַיֹּאמֶר ה אֶל-מֹשֶׁה, כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים, בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ:

נאמר במכילתא:

ויאמר ה’ אל משה כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע…. מגיד שאותו היום נמשח יהושע.

כלומר נתנה העדפה ל”חלישה”, לפעולה העקבית והארצית של יהושע על פני ההנהגה ההירואית של משה. המשך חוכמה ניסח את הדברים בצורה חד משמעית ויפיפיה:

כי העיקר התכליתי אשר יתנהג האומה באופן טבעי.. וזה כי יקצרו ויאספו דגנם… וחיים כזה הוא חיים רוחניים, ויקר שעה אחת מכל חיי העוה”ב לכל מתבונן,

לא כן בימי משה אשר נפרצו גבולות הטבע ונהרסו מבצרי ההנהגה התמידית, רק לא פעלו מאומה, והמן יורד וכל אחד רואה עמוד הענן וכבוד ד’, וד’ הולך לפניהם, הלזה יקרא תכליתי, הלא אין זה רק חיי העוה”ב, חיים של מלאכים

מסביר המשך חוכמה שאותה הנהגה ניסית סוערת של משה לא מתאימה למציאות האנושית, לכן רגע לפני הכניסה לארץ משה צריך לפנות את מקומו להנהגה מסודרת שלווה ובעיקר עקבית, לנכונות לעבודה עקבית ויומיומית.

פער זה בין הגישה הסוערת אל מול ההתמדה הינו גם הנושא של ההפטרה, של מעשה אליהו בהר הכרמל, בו בסופו של דבר לא רק שאליהו לא מצליח לגרום לעם להתמיד בחזרה בתשובה, אלא מוצא את עצמו נרדף. לכן בא אלוהים ומסביר לו להגישה שלו, הגישה הדוגלת בקנאות הירואית ומלאת דרמה, אינה הגישה הנכונה לגלוי האלוהות במציאות:

לא ברוח ה… לא ברעש ה… לא באש ה. ואחר האש קול דממה דקה

ומייד לאחר התובנה, בדיוק כמו אצל משה, אליהו מפנה את מקומו לאלישע, אדם בשאופן לא מקרי בדיוק נמצא בשדה בזמן חרישה, עבודה סזיפית הדורשת משמעת, סבלנות והתמדה.

ואם לא די בזה, הרי שבהמשך הפרשה, התורה רומזת לנו פעם נוספת שהיכולת לפעול לפי הרצון האלוהי במציאות מגיע מתוך התמדה. מייד אחרי שמשה מבקש מחליף, מייד אחרי שאלוהים מסביר לו שמי שיחליף אותו הוא יהושע, מגיע פרשה שמסבירה את הסיבה לחילוף בשיטת הנהגה:

וַיְדַבֵּר ה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… אֶת-קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי… תִּשְׁמְרוּ, לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ… עֹלָה תָמִיד. אֶת-הַכֶּבֶשׂ אֶחָד, תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר; וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי, תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם.

הקול האלוהי אינו בעשיה סוערת ודרמטית, אלא בהקשבה חוזרת למציאות, ביכולת להביט מעבר לרוח והרעש, עד שמסוגלים לשמוע את קול הדממה הדקה. העבודה הרצויה לאדם אינה עליה חד פעמית להר סיני או תפילה מלאת אקסטזה, אלא במלאכת ההתבוננות התמידית והיומיומית, בחזרה פעמיים ביום. ישיבה שקטה בשלווה של כבש אחד ביום וכבש שני בין הערביים.