מה תשתוחחי נפשי? ומה תהמי עלי?
הוחילי לאלהים, כי עוד אודנו ישועת פני, ואלהי

הפסוק שצוטט הועתק מפרקים מב, מג. יחידה אחת העוסקת בתהליך ההארה ומעבר של האדם מסבל הנגזר משקיעה באני ובעבר, למבט צלול השואף לעתיד בחיפוש אחרי הקווים המנחים במציאות. התהליך המתואר נעשה בשלושה שלבים, כשפסוק זה הנו העוגן המופיע בסיומו של כל שלב.

בתחילה מתואר האדם השקוע בעצמו ובזכרונותיו. ערגה לימים עברו. והעבר, שכמו כל הזכרונות האנושיים, חוטא בהטיה של המציאות: “אלה אזכרה, ואשפכה עלי נפשי”. מתואר שם מצב של התרפקות מלאת געגוע ועצב לתקופה בה ניתן היה לדלג בקלילות מעל מכשולים בדרך לאמת. האם העבר אכן היה כה יפה וקל כפי שהזיכרון משחזר? סביר להניח שלא.

אז מופיע הפסוק המצוטט למעלה, פסוק המורה לשנות את נקודת המבט. הפסוק תוהה למה האדם שקוע בעצמו: בעצב, במבט שחוח פנימה. במקום זאת צריך להרים את הראש ולהביט החוצה לאלוהות ולעולם.

בשלב השני של תהליך ההארה, מוצג האדם כשהוא עדיין שבוי בדפוסים הקודמים. הוא עדיין נאבק במחשבות טורדניות, אבל הפעם הוא מודע לכך שמדובר במחשבות, הפעם הוא יודע שמקור הסבל נובע מאותה האחזות באשליה של ה”אני”. הוא מביט במחשבות ובנבירה העצמית. “אלהי, עלי, נפשי תשתוחח”. לכן הפסוק מופיע פעם נוספת, להזכיר שצריך להמשיך במסע, צריך להמשיך בתהליך השחרור.

ואז מגיע החלק השלישי, בו הסתיימו התמודדות הפנימות ונותרו רק הקשיים החיצוניים. המבט הפנימי אינו שקוע בדמיונות, אלא פונה החוצה, לעבר האלוהות המכוונת את העולם, מעבר למסכים אותם עוטה האדם: “שלח אורך ואמתך, המה ינחוני. יביאוני אל הר קדשך, ואל משכנותיך”. ולסיום כמובן חוזרים על אותו הפסוק המופיע בתחילה, כי המסע לעולם לא מושלם.

באחד הגלגולים הראשוניים שלי, הצטרפתי לקבוצה שעסקה בחקירה והכרות עם הילד הפנימי. אמנם אני חייב לקבוצה זו טובה, אבל לא בגלל הילד הפנימי, שכן אותו או שמעולם לא פגשתי או שאולי אני עדיין אותו ילד קטן. בתקופה בוסרית זו לא היו לי הכלים להגדיר במדוייק למה המגמה של נבירה פנימית לא נראתה לי נכונה, אבל נראה שהפסוק הזה מגדיר את הבעיה בצורה מדוייקת: “מה תשתוחחי נפשי? ומה תהמי עלי? הוחילי לאלהים!”.

בדומה לזה, אחד הדברים הראשוניים שמבחינים בקריאה של דרשות הבודהה, שהוא לא עסק בעבר. בודהה לא פירט את הרצונות השונים והנחה איך לאסן כל אחד מהיצרים. הוא לא עסק בזכרונות או בניסיון להכיר את האני. הוא הורה להביט במציאות כפי שהיא, ואם האדם מבחין שהוא שבוי דמיונות, בתשוקות או רתיעות, פשוט לציין זאת ולראות: לראות מאיפה הם נובעים וכיצד הם מתפוגגים. פשוט להאיר את המאוויים בלי להאמין להם – עד שהם חולפים. ובצרוף מקרים, בדיוק בזמן שכתבתי את עמוד זה, ראיתי קטע שתורגם מדבריו של הנזיר ת’אניסארו העוסק בכך שיש להניח לילד הפנימי ולהביט בכאן ועכשיו.

לא סתם פסוק זה חוזר כמעט במדוייק שלוש פעמים, שכן שלושת השלבים המתוארים בפרקים אלו, הינם שלושת השלבים אותם מתרגלים גם במדיטציה יהודית בזמן ההתבוננות או ההשקטה. ישיבה שקטה בה מייצרים עוגן לתודעה כדי להביט ברצונות החולפים. לא כדי לשקוע או להעמיק בהם, אלא כדי לראות מהיכן הם צמחו, וכיצד הם חולפים. לא חלילה להאמין להם. אלא כדי להבחין כיצד הם צובעים את תפיסת המציאות בגוונים מערפלים. שלב ראשון לזהות שישנה מחשבה, ורק אחר כך מגיע השלב להשתחרר ממנה בתהליך הארוך והעדין המוביל לראיה הבהירה.

אז אם בבודהיסטית היו מורים למי ששקע בדמיונות להכריז: “מארה, אני רואה אותך”. ספר תהילים מורה לאדם לקרוא

מה תשתוחחי נפשי? ומה תהמי עלי?
הוחילי לאלהים! כי עוד אודנו ישועת פני, ואלהי