אחת המטרות המרכזיות שלי בתרגול המדיטציה הוא להכיר את שלל הרעשים השונים המהדהדים בתודעה. כך במקום שאמצא את עצמו מאמין לכל הלך רוח, אדע להבדיל בין רצון הנובע מצורך אמיתי, לבין רצון הנובע מהשתוקקות. הדוגמה המפורסמת ביותר לפער הזה הוא ברגע פתיחת המקרר: האם פתחתי את המקרר כי אני באמת רעב, או שהמקרר נפתח בגלל תסכול, שעמום או צורך בהפסקה.

נראה שאין צורך לתאר את הסיבות שבגללם צריך להבדיל בין הרצונות השונים ולהתיחס לכל אחד בצורה שונה. צורך אמיתי צריך ליישב. עם זאת, בתקופה עשירה ובעלת שפע כמו שלנו, הסכנה העיקרית היא הפוכה. רובנו המוחלט סובלים מעודף: עודף מזון, עודף רכוש, עודף ממון ועודף זמן פנוי. ומי שחש אחרת מוזמן לקרוא מעט היסטוריה או לפגוש נזירים כדי לקבל פרופורציות. עודף זה, או גודש זה, מהווה סכנה לאדם עצמו ונזק מוחשי ומצטבר לסביבה. צריכת יתר של מזון מתועש, השמנה, פחי אשפה מלאים כל טוב, רשתות וחנויות שמתרבות בכל פינה וניזונות מתרבות צריכה אובססיבית. וחנויות בגדי יד שניה שלא עומדות בכמויות התרומות המגיעות אליהם ושולחות בגדים חדשים לגריסה.

היחס לתשוקה ביהדות קיבל בגמרא בסנהדרין תיאור ציורה ומדוייק:

אבר קטן יש באדם, משביעו – רעב, ומרעיבו – שבע

אמנם שם דובר על תשוקה מסויימת, אבל תיאור זה נכון לגבי כל שלושת הרעלים המזהמים את התודעה, ולא רק לאחד מסויים. פחדים המקננים בנפש נוטים רק לצמוח, השתוקקות גוברת כשהיא באה על סיפוקה, אכילה רגשית רק מגבירה את התלות באוכל ורכישה רגשית נותנת סיפוק רגעי בלבד שרק מחזירה אותך לחנות לרכוש את הפריט הבא.

בניגוד מוחלט לזה, צורך צריך למלא, ואת הדוגמה המופלאה ביותר לזה קראנו במעשה חנה בהפטרת ראש השנה. המדרש מעשיר את סיפורה של חנה העקרה, ומציג אישה חדה המודעת לעצמה וליכולות שלה לגדל את המנהיג הדרוש לתקופה. לכן חנה באה בטענות כלפי אלוהים על זה שהיא עקרה, ובעצם המשימה אותה לקחה על עצמה, המשימה אותה היא נועדה ומסוגלת לעשות נמנעת ממנה, ולא בגללה. התיסכול העצום הנובע מהפער בין הרצון והיכולות, לבין המכשולים שאינם בידי האדם יוצרים אישה מכונסת ושקועה בעצמה שבמבט ראשון נראה שחוסר שפיות, או שכרות:

והיא, מרת נפש, ותתפלל על ה’, ובכה תבכה. ותדר נדר ותאמר… והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה’, ועלי שמר את פיה. וחנה, היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות, וקולה לא ישמע ויחשבה עלי, לשכרה.

אלא שכמו שציינו, בניגוד לתשוקה, כשממלאים צורך ממשי ישנה הקלה מיידית ואמיתית שמוציאה את התודעה הכבולה לחרות. דבר זה בא לידי ביטוי בצורה בה חנה מציגה את עצמה שנים לאחר מכן, כשהיא מופיעה לפני עלי פעם נוספת, הפעם כאם שמלאה את המשימה שלה בעולם, וגידלה בן מיוחד. במקום לומר “אני זו שחשבת לשיכורה”, או “אני זו שהיתה כאן לפני מספר שנים”, חנה משתמשת בביטוי:

אני האשה הנצבת עמכה בזה

משפט קצר ומדוייק בו הוא מבהירה לו שאכן זו היא, כלומר ערה לשינוי החיצוני העצום שהתחולל בה. ובעיקר מכריזה “אני ניצבת בזה”, כלומר כבר לא מרת נפש השבויה בתוך העצמי ומנותקת מהעולם, אלא עומדת זקופה גאה וחיה את הרגע הזה במלואו.

בניגוד לתפילה, בזמן הישיבה במדיטציה לא נקשרים בגרטל המגן עלינו מתאווה, אלא בדיוק הפוך, מאפשרים לכל מה שישנו לצוף, ומביטים במה שעולה בביטחון של המרחב הסטרילי של המדיטציה. לא כדי להזין את אותה התשוקה, או כדי להאמין לה, אלא פשוט כדי להכיר אותה, להבין מאיפה היא נובעת וכיצד היא דועכת מעצמה. בצורה זו ניתן להבחין בדפוסים ובבמקור של התשוקה, כן ניתן להבדיל בין רצונות העולים מתוך צורך אמיתי לבין אלו שאינם אלא מסווה לצרכים עמוקים יותר בנפש.

ואסיים בברכת שנה טובה, שנה של צלילות תודעה והקשבה שקטה שתאפשר לשמוע את ההרמוניה האלוהית המובילה ומהדהדת בהוויה.