רַבִּים אֹמְרִים, מִי-יַרְאֵנוּ-טוֹב: נְסָה עָלֵינוּ, אוֹר פָּנֶיךָ ה׳.
נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי; מֵעֵת דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם רָבּוּ.
בְּשָׁלוֹם יַחְדָּו, אֶשְׁכְּבָה וְאִישָׁן: כִּי-אַתָּה ה׳ לְבָדָד; לָבֶטַח, תּוֹשִׁיבֵנִי.

תהילים ד׳ ז-ט

כמו בועות המתבקעות ורוחשות במים רותחים, סוערת התודעה, מעלה ורוגשת. יש הטוענים שניתן להשקיט את התודעה לחלוטין, ויש הטוענים שגם לאחר תרגול ארוך שנים, תמשיך התודעה להציג ולהעלות. אבל מה שאין עליו חולק, הוא היכולת להשקיט את התודעה, לאפשר לבועות להתרומם ומלתפוגג בלי להקציף את המים.

לפעמים, המסע הרוחני של האדם מיצר בו דרישה לשינוי: הוא מיחל למצב בו לא ישתוקק לדברים מסויימים, או לחילופין, הוא מתאווה לתודעתו של המיסטיקן המאחז בהזיות דקדושה בכל כוחו, בניסיון לאחוז בבלתי ניתן לתפיסה.

בניגוד לשני אילו, ההדרכה האלוהית התנ״כית ברורה וחד משמעית:

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ… וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה… בָאתָ אֶל הַכֹּהֵן… וְאָמַרְתָּ אֵלָיו …וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ… וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ. 

דברים כו

אין ציווי לעמוד כל היום בעצימת עיניים ולמלמל פסוקים, וגם לא ליחד יחודים. וודאי שלא להסתגר מול הספר וללמוד כל היום. הדרישה היחידה הקשורה לתודעת האדם היא הציווי לשמוח בכל הטוב. אמנם בספר דברים מוסיף משה גם דרישה נוספת לאהבה. אבל היא נגזרת ואכתוב עליה בפוסט אחר.

מאחרי הדרישה ה״פשוטה״ לשמוח בכל הטוב, באה הדרישה הלא פשוטה בכלל, להכיר בטוב, להכיר שכרגע טוב, ברגע זה ממש, ולדעת שה״טוב מאוד״ שמור ליום השביעי. כלומר, ההתאוות האנושית לשינוי, מהווה מכשול מול היכולת למלא את הצו האלוהי ולהכיר בטובו של הרגע.

ישנה תביעה חיובית לשינוי, דרישה מעשית לשיפור תמידי, לשכלול ההוויה. וישנה דרישה שלילית הנובעת מהתאוות, שאיפה הנוצרת בדמיון האנושי ובהשתוקקות שאינה יכולה לבוא לכדי מימוש אלא דרך אשליה עצמית. האם התאב יופי ימצא לעולם את היופי המושלם? ומה יעשה אם ימצא? האם החפץ דעת אלוהים ישיג אותה אי פעם, או שיכלה עצמו בהשתוקקות בזמן שירגיש סיפוק בהזיות דקדושה?

לכן אומר דוד המלך, ״רבים אמרים, מי-יראנו-טוב: נסה עלינו, אור פניך ה׳״, רבים אחוזים בהשתוקקות לדבר שאינו בידם. מתפללים למציאות שונה מהנוכחית. גם אם הבקשה שלהם היא לקרבת אלוהים, עדיין זו השתוקקות אנושית ולא מילוי רצון ה׳.

למולם אומר דוד ״נתתה שמחה בלבי; מעת דגנם ותירושם רבו״, ברגע זה, למרות אויבי וצרי (המופיעים בתחילת הפרק), עדיין יש בי יותר שמחה מאשר שתהיה להם, גם כאשר רצונם יתמלא. שכן הרצון, כדרכו של הרצון, אוחז בהשתוקקות.

הסיבה לשמחה זו, שנקייה מהשתוקקות נובעת מכך ש: ״בשלום יחדו, אשכבה ואישן: כי-אתה ה׳ לבדד; לבטח, תושיבני.״, מכך שדוד שלם כבר ברגע זה. אין דחף תמידי שלא מאפשר לנוח, אלא ישנה היכולת לשכב, לישון. ישנה האפשרות לשבת במקום לבטח, בלי צורך לצאת לחפש.

ההתבוננות בפסוקים אילו מזכירה שהרגע הזה מושלם כפי שהוא. שכשמתבוננים בהשתוקקויות השונות שעולות בתודעה, הרי הם אינם אלא הדים לכך שישנה תנועה וישנה השתוקקות. אף השתוקקות לא תביא לידי השמחה, אלא רק לעוד אחיזה ולהשתוקקות יותר גדולה. לכן צריך לראות כיצד ההשתוקקות, כבועות המים, מתאדה ומפנה את מקומה לבאה אחריה. הבטה בתנועה זו משחררת את האדם מהאחזות באשליה שישנה בכל בועה, ברצינות בה אנו אוחזים בכל מחשבה.

ההרפיה מההאחזות בכבלי התאווה, משחררת את התודעה לשמחה השלווה הנובעת מהכרת הטוב שברגע זה. שכן לא הצטוונו בסיגופים ולא בלימודים, אלא בשמחה פשוטה ״…בכל הטוב אשר נתן לך ה׳ אלהיך״.