פרשיית בלעם מרתקת, משעשעת ומחכימה. אבל בין השורות ניתן לראות איך היכולת להרים את הראש ולהביט חסרה גם מגדולי הנבאים. וכיצד, ומנגד, ברגע בו אדם משתחררי וכבלי התודעה ונהיה מודע למציאות, הוא יכול לזכות לראיה בהירה. כן, לומדים מודעות יהודית גם מבלעם.

ישנם שאלות מעניינות שקשה לתת עליהם את התשובה, כמו למשל איך בלעם זכה בפעם הראשונה לקבל את דבר ה׳. אבל במילים ספורות פרשת בלק מראה לנו עד כמה בלעם נאחז באופן די נואש בדברים הלא נכונים כדי לקבל נבואה, ואת המהירות בה כשנתנה לו ההזדמנות, למד להרפות.

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל-בָּלָק, בְּנֵה-לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת; וְהָכֵן לִי בָּזֶה, שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים… וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק… אוּלַי יִקָּרֵה ה לִקְרָאתִי, וּדְבַר מַה-יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ… וַיִּקָּר אֱלֹהִים, אֶל-בִּלְעָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֶת-שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי, וָאַעַל פָּר וָאַיִל, בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּשֶׂם ה׳ דָּבָר, בְּפִי בִלְעָם; וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל-בָּלָק, וְכֹה תְדַבֵּר

במדבר כג

בפרשיה קצרה זו קשה שלא להבחין בחוסר הביטחון של בלעם ״אולי״, ובשורש ״מקרה״ שחוזר מספר פעמים. אבל לא חוסר הביטחון הוא הנושא המעניין, רק שאותו חוסר ביטחון גורם לבלעם להאחז במה שעבד, גם אם הוא לא מבין כיצד ולמה הוא עובד.

לא ברור כיצד בלעם הגיע לנבואה, אלא שמתוך חשש או חוסר ידע, הוא הגיע למסקנה ששבעת המזבחות הם המפתח להתגלות. ולכן הוא דורש ששבעת הקורבנות יועלו, ואז טורח לדווח לאלוהים שהוא ערך את שבעת המזבחות. כאילו שבזה תלויה ההתגלות. הדבר בולט עוד יותר כשרואים שגם בפעם השניה וגם בשלישית בה הוא מנסה לקבל את דבר ה׳, זה התנאי וזו הפעולה ההיחדה שאותה הוא עושה, ועליה הוא חוזר באופן מדוייק.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק, לְךָ-נָּא אִתִּי אֶל-מָקוֹם אַחֵר… וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה צֹפִים, אֶל-רֹאשׁ הַפִּסְגָּה; וַיִּבֶן שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת, וַיַּעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ.

וַיֹּאמֶר בָּלָק, אֶל-בִּלְעָם, לְכָה-נָּא אֶקָּחֲךָ, אֶל-מָקוֹם אַחֵר… וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל-בָּלָק, בְּנֵה-לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת; וְהָכֵן לִי בָּזֶה, שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִם. 

ניתן לטעון שהשיטה הטכנית בה נאחז בלעם עובדת, שכן פעם אחר פעם ה׳ שם בפיו מילים. דווקא כשהקיבעון המנטאלי נשבר, ובלעם מביט במציאות הנפרשת לפניו, מבחינים עד כמה שבלעם יכול לשמוע הרבה יותר.

בשתי הפעמים הראשונות אלוהים מורה: ״ויאמר שוב אל-בלק, וכה תדבר.״ כלומר, כשבלעם נאחז בשיטה הטכנית של שבע מזבחות, יכול רק חזר על דברים שנאמרו לו. מצד אחד מסוגל לדווח את דבר האל בצורה מדוייקת, ומצד שני הוא משמש רק כצינור טכני, בלי כל יכולת להכיל או להזדהות עם המסר.

בפעם השלישית, כשהיה ברור לו שהוא הפסיד הכל, הוא הבין שכבר אין טעם להאחז ולראשונה הרים את ראשו:

וַיַּרְא בִּלְעָם, כִּי טוֹב בְּעֵינֵי יְהוָה לְבָרֵךְ אֶת-יִשְׂרָאֵל, וְלֹא-הָלַךְ כְּפַעַם-בְּפַעַם, לִקְרַאת נְחָשִׁים; וַיָּשֶׁת אֶל-הַמִּדְבָּר, פָּנָיו. וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-יִשְׂרָאֵל, שֹׁכֵן, לִשְׁבָטָיו; וַתְּהִי עָלָיו, רוּחַ אֱלֹהִים. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר:  נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר, וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן.  נְאֻם–שֹׁמֵעַ, אִמְרֵי-אֵל:  אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם

זו הפעם השלישית בה בלעם ניצב במקום גבוהה, מקום שנועד להעניק לו תצפית על עם ישראל. בלק חיפש ולקח אותו במיוחד למקומות בהם רואים את כל העם. אבל רק הפעם, לראשונה, בלעם באמת נושא את עיניו, זו הפעם הראשונה שבלעם רואה את ישראל. ואז כשהוא רואה את המציאות, הכל נהיה בהיר.

לכן בניגוד לפעמים הקודמות, הפעם הוא לא אומר את הדבר אותו שם ה׳ בפיו, אלא הוא נושא את משלו, את המשל שנובע מעצמו. הפעם הוא, הגבר שתום העין, חוזה במחזה שדי. ואמנם נופל, אבל נופל גלוי עיניים.

ומהרגע בו הוא זכה להארה, מהרגע בו הוא הצליח לראות את המציאות בראיה בהירה, הוא מבין שהוא יכול להביט לכל כיוון שירצה.

…וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר:  נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר, וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. נְאֻם, שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל, וְיֹדֵעַ, דַּעַת עֶלְיוֹן; מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם. אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה, אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב…

וַיַּרְא, אֶת-עֲמָלֵק, וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר…

וַיַּרְא, אֶת-הַקֵּינִי, וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר…

וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר…

במדבר כ״ד

בביטחון של אדם שהבין כיצד הדברים עובדים, הוא לא מקים את שבעת המזבחות. הוא הבין שההתגלות לא קשורה למעשה פולחן כלשהו. הוא פשוט מביט באופן ישיר במציאות בלי להתחנן לקבל מידע מבחוץ. באותו הביטחון הוא מביט לכל הכיוונים, לכל העמים מסביב, ומייד מספר את מה שהוא רואה.

מעבר לזה, אותה ראיה, אותה מודעות בהירה למציאות, מאפשרת לבלעם לראות מעבר למציאות, היא מאפשרת לו גם לראות מעבר למימד הזמן ולספר את אשר יקרא באחרית הימים. בעיניים גלויות הוא מביט לעבר מה שקורא, אבל לא עתה. ומאשר את המציאות שתתרחש, אבל לא קרוב.

אלא שלמרות כל גודלו של בלעם, ועל כל היכולת שלו לראות את מציאות, עדיין הוא כבול בכבלי התודעה. ברגע שהגיע למצב בו הדברים נשברים והראיה הפכה לבהירה, הוא הצליח לראות את המציאות. עדיין הפרשנות שלו אחוזה ברצונות הפנימיים שמהם לא התשחרר. לכן למרות שחוזה הוא גלוי עיניים, הוא לא מצליח לספר את מה שרואה, ונאלץ לתקשר את הדברים כלפי השומעים באמצעות משלים, באמצעות עולם הדימויים הפרטי שלו.

הדרך בה אתה חווה את החיים נוצרת רק מתוכך. ומה שנוצר מתוכך בהכרח נוצר בדרך שלך.

ג’גי ואסודב “סדגורו”

תרגולי מודעות יהודית נועדו כדי להגיע לאותה הראיה הבהירה. ראיה שמצד אחד דומה למה שחוכמות המזרח טוענות אלפי שנים. אלא שבניגוד גמור לאותה הריקות המייאשת אותה הם רואים במציאות, אותו כבר אינסופים למעגלי עשיה לא רצויה. המודעות היהודית הבהירה מכריזה בכל כוחה ״מה טובו אוהליך יעקב״.

טעמו וראו כי טוב ה׳

ומי שמעוניין לקרוא גם את הצורה בה ראיתי את אותם הדברים לפני שנים, מוזמן לקרוא על ״כשהארה הולכת ובאה״.