להגיד בבוקר חסדך,

ואמונתך בלילות

תהילים צב, ג

היום שיניתי את כותרת המשנה של האתר, הצנעתי את המילה ״מדיטציה״ והחלפתי אותה במונח העברי: התבוננות. מעבר לקושי האישי בשימוש בביטוי זר בלב ניסיון להחיות רוח עברית מקורית. המונח הלועזי מכיל בתוכו מגוון רחב של פרקטיקות שונות ומשונות (וכן, כאן בכוונה השתמשתי בביטוי הלועזי). גישות שונות הנובעות מתרבויות שונות ומתפיסות עולם שונות, שפעמים רבות סותרות אחת את השניה, וחלקם הגדול זרות לחלוטין לעבודה העברית.

אלא שבאותה המידה גם המונח ״התבוננות״ מכיל בתוכו לפחות שתי משמעויות שונות וסותרות: מצד אחד יש את עבודה הדמיון, את ההדרכה לצייר דבר מסויים בדמיון, כדוגמת ההדרכה להתבונן בפסוק שמע ישראל, ולצייר לעצמו מוסר את נפשו על קידוש ה׳. ומצד שני ישנה ההתבוננות פנימה על התודעה, את ההשקטה, שבאה לידי ביטוי בחסידים הראשונים שהיו שוהים שעה אחת לפני התפילה.

שתי הדרכות אלו פועלות כל אחד בכיוון אחר, וסותר. הראשונה, עבודת הדמיון, מציירת בתודעה ציורים המנותקים מהעולם המוחשי. היא מציירת עולמות עליונים והתרחשויות שלא מתרחשות במימד המוחש של המציאות. על השפעתם אין חולק, ועל אמיתותם לא כאן המקום לדון. השניה, ההשקטה, מרוקנת את התודעה מכל הדמיונות והאשליות, ובכך מקרקעת אותו רק במה שמורגש. אלא שבדרך היא מנתקת את האדם גם מהמימד הרוחני של המציאות, מקדושת המציאות. ולא זה המקום להרחיב במשמעויות התרבותיות השונות של המונח קדושה.

שתי הדרכות אלו אמנם סותרות, אבל שתיהן הכרחיות ומשלימות אחת את השניה.

אדם העוסק רק בעבודת הדמיון יכול להגיע לעולמות עליונים וגבהים אדירים, אבל בדרך ישנו חשש סביר שהוא יתחיל לשגות באשליות, ויהפוך את עבודת ה׳, לעבודה זרה. שהוא ישקע בהזיות דקדושה. לכן הוא צריך את האיזון המגיע מהתבוננות פנימה, במה שהתודעה מייצרת, כדי לראות מה אותה עבודת דמיון מחוללת בקרבו.

מנגד, אדם שעוסק רק בהשקטה עלול בסופו של דבר, במקום למצוא את הארת השבת, ואת האור הפנימי הקורן בקדושתו על המציאות, במקום זאת הוא עלול להגיע לריקות אותה הרגישו הבודהיסטים. לאותו שוויון נפש המסרס בתוכו את היכולת לזהות את מימד הקדושה.

לכן נראה לי שהשילוב בין שתי דרכי ההתבוננות אלו הכרחי: להתחיל את היום בהשקטה, רצוי בשעות הבוקר המוקדמות לפני שהעולם מתחיל להתעורר ולהרעיש. ולסיים את היום בעבודת הדמיון כדי לספק לתודעה כיוון בו היא תפעל במהלך השיטוט הלא מבוקר המתרחש בשינה. ולוואי שאזכה להתמיד.

ואחרי שסיימתי לכתוב כל זאת, הבנתי שזה כבר נכתב בקצרה בתהילים:

 טוב להדות לה׳, ולזמר לשמך עליון.

להגיד בבקר חסדך, ואמונתך בלילות    

תהילים צב, ב-ג

הבוקר הוא הזמן להודות לה׳, על מה שישנו מתוך מבט בהיר על המציאות. ולשם כך יש לראות את המציאות ולא את הדמיונות הכוזבים המסלפים אותה. לכן הבוקר הוא הזמן להתבוננות מתוך ישיבה שקטה. ולזמר לשמך, ולהגיד אמונתך – בלילות. הלילה הוא הזמן לזמר ולצייר ציורים עליונים של קדושה. לכן לערב הוא הזמן להתבוננות מתוך עבודת הדמיון היוצר את האמונה של הלילות.