שנים לפני שהומצאה המילה מיינדפולנס, ודור לפני שיהודים התחילו לנהור להודו לחפש את כוחו של הרגע, התרחשה שיחה בין האדמור השישי לשושלת חב״ד עם הרבי מילובביץ. בה הסביר כיצד הוא מצליח להמנע לחלוטין מחרדות ופחדים, ועל הדרך הציג את המודעות היהודית לזמן, כיצד לחיות את הרגע ואת המיידפולנס במלא הדרו ושורשו העליון. אני מצטט את הדברים מתוך ספרו של יחיאל הררי, ״סודו של הרבי״ בדילוגים קלילים לצורך מיקוד:

על פי ההשקפה יהודית, העולם נברא בכל רגע מחדש בדיבור הבורא. היכולת להתחבר אל הבריאה המחודשת הזאת היא על ידי שהאדם… מחובר להוויה, לכאן ולעכשיו, לדרישות של אותו רגע ולעניין המונח לפניו.

מתוך סודו של הרבי, יחיאל הררי, פרק שלישי עמוד 191.

הימים… טמנו בחובם איומים על רבי יוסף-יצחק ועל מנחם-מענדל, שליווה אותו… היה ברור שבהזדמנות הראשונה ינסו [היבסקציה] להיפרע מהרבי. בדרך לאחת הפגישות הבחין מנחם-מענדל כי רבו אינו מפגין כל פחד או חרדה, אף על פי שעצם הנסיעה לפגישה העמידה אותם בסכנה גדולה. הוא שאל את רבו כיצד הוא מתגבר כל החששות.

בתגובה ענה הרבי השישי כי יכולתו להתגבר על הפחד נעוצה בהשתדלות שהוא עושה שבכל דבר שהוא עוסק בו יהיה ׳מונח לגמרי׳. ״עניין זה נקרא הצלחה בזמן״ הסביר, ״ומשמעותו – ניצול מרבי של הזמן, כך שכל רגע מנוצל עד תום לעניינו בלי עירוב עניינים אחרים״.

על פי ההשקפה יהודית, העולם נברא בכל רגע מחדש בדיבור הבורא. היכולת להתחבר אל הבריאה המחודשת הזאת היא על ידי שהאדם, במעין אקזיסטנציאליזם דתי, מחובר להוויה, לכאן ולעכשיו, לדרישות של אותו רגע ולעניין המונח לפניו.

בכל פעם שהאדם ממקד את מחשבתו בדבר שלפניו ולא מתיר למחשבה להתרוצץ לפנים ולאחור, לתוך עולם של חרדות ודאגות, הוא מתחבר לבריאה של אותו הרגע.

ניצול הזמן… לא היה להספיק כמה שיותר דברים בפרק זמן מסוים. ניצול הזמן משמעו להתנהג בדרך פנימית, להיות ממוקד בכאן ועכשיו, במשימה העומדת לפניו, לראות את מי שעומד מולו. הזולת הוא לא השונה וה׳אחר׳, הוא חלק מהבריאה של אותו הרגע.

מתוך סודו של הרבי, יחיאל הררי, פרק שלישי עמוד 191.