בעבודה בדברי הרשות עצמם ישנן שתי דרגות:

(א) “כל מעשיך יהיו לשם שמים”: ש”כל מעשיך” (כמו אכילה, שתייה, שינה, משא ומתן) עושה לשם שמים, עם כוונה שיביא אחר-כך לעבודת ה’.

(ב) “בכל דרכיך דעהו”: שבכל הדרכים של האדם (“דרכיך”) נעשה “דעהו”, לא לשם “דעהו”, אלא בהם עצמם “דעהו”, שבדרכים שהאדם הולך בהם בחיי היום יום, בהם עצמם “ידע” את ה’ יתברך.

כמו לדוגמא באכילה: נוסף לזה שאכילתו היא “לשם שמים”, בכדי שיהיה לו כוח לעבוד ה’ יתברך – יודע, שזה גופא מה שמקבל כוח מהאכילה, הרי זה מצד הניצוץ אלוקי שיש במאכל. ועל דרך זה בכל ענייני הרשות, “בכל דרכיך”, שבהם גופא יודע את הקב”ה.

ובכללות – על-ידי זה שמתבונן, שכל פרט שבעולם, וכל אדם, וכל דרכיו שהולך בהם – מתהווים בכל רגע ורגע מחדש מה’ יתברך. ובנוסף להתהוות כל הבריאה כולה, הקב”ה גם משגיח עליהם בהשגחה פרטית, ועד גם על פרט שבפרט (אפילו על העלה המתגלגל ומתהפך מצד אל צד).

ובפרטיות – שבכל פרט ד”דרכיך”, מוצא עניין ב”דעהו”, ידיעת ה’. ועל דרך תורת הבעש”ט שמכל דבר (אפילו פרט הכי קטן) שאדם רואה או שומע צריך ללמוד הוראה בעבודת ה’ – “דעהו”.

החל מהתחלת היום: מיד כשניעור משנתו, ואינו יכול עדיין ללמוד תורה, הרי מיד כשמרגיש שהוא חי, שזהו חלק מ”דרכיך” (מציאות האדם) – מודה להקב”ה, “מודה אני לפניך כו’ שהחזרת בי נשמתי”.

ועל דרך זה במשך כל היום, כל פרט ופרט שבפרט מ”דרכיך”, גם בימי החול כאשר עסוק בענייני חול, אינו נשאר כפרט נפרד ונבדל בפני עצמו, אלא על-ידי כל אחד מהם נפעל “דעהו”.

(משיחות ל”ג בעומר וט”ו באייר ה’תשמ”ח; ‘תורת-מנחם התוועדויות’ תשמ”ח חלק ג,