ככלל, אנחנו מתייחסים לכל צורה של חוסר נוחיות כחדשות רעות. אבל למתרגלים או ללוחמים רוחניים – אנשים עם מידה של רעב לדעת את האמת – רגשות כמו אכזבה, בושה, רוגז, טינה, כעס, קנאה ופחד, במקום שיהיו חדשות רעות, הם, למעשה, רגעים בהירים מאוד המלמדים אותנו, איפה אנחנו מסתירים משהו. הם מלמדים …

פוטהפאדה, אין הדבר תורם להשגת התכלית… לכן לא הצהרתי זאת. פוטהפאדה: “… אמור לי האם העולם נצחי?…”. בודהה: “לא הצהרתי שהעולם אינו נצחי ושההפך אינו נכון”. “ובכל אדוני, האם העולם אינסופי…”. “לא הצהרתי שהעולם אינו סופי ושההשקפה האחרת שגויה”. … “אך אדוני, מדוע אדוני לא הצהיר את הדברים הללו?”. “פוטהפאדה, …

אך כשנזהה ארעיות כארעיות, נוכל גם להבחין מהי תגובתינו לארעיות. זה נקרא קשב, מודעות, סקרנות, חקרנות, תשומת לב. לא משנה איך נקרא לזה, זה תרגול מועיל ביותר, התרגול של להכיר את עצמנו עד הסוף. כשסבל עולה בחיינו, נוכל לזהות אותו כסבל. כשאנחנו חולים, כשאנחנו מזדקנים, כשאנחנו גוססים – כשאנחנו רואים …

אם, מאלונקיפוטה, יאמר מישהו: לא אחיה את חיי התרגול הרוחני תחת הדרכתו של המבורך כל עוד המבורך לא יצהיר בפני: ‘ העולם נצחי….’, גם אז מאלונקיפוטה, הטטהאגטה לא יצהיר זאת, ואותו אדם ימות בינתיים. מאלונקיפוטה, דומה הדבר לאדם שנפגע מחץ המרוח בשכבה עבה של רעל, האומר לחבריו… שדאגו להביא רופה …

ראהולה, תרגל מדיטציה בדומה לאדמה. כאשר אתה מתרגל מדיטציה בדומה לאדמה, מגע נעים ומגע לא-נעים אינם משתלטים על התודעה ותופסים בה אחיזה, ואינם נשארים ומתקבעים בה. כשם שאנשים משליכים על האדמה דברים נקיים ומלוכלכים, צואה, שתן, רוק, מוגלה ודם, והאדמה אינה מוטרדת, מתביישת או חשה גועל בשל כך, גם עליך, …

להיות חי באופן מלא, להיות אנושי באופן מלא ולהתעורר לגמרי זה להיזרק כל הזמן מהקן. להיות חי באופן מלא זה להיות תמיד בשטח הפקר, לחוות כל רגע כחדש ורענן לגמרי. לחיות זה להיות מוכן למות שוב ושוב. מנקודת הראות הערה, אלה החיים. המוות הוא הרצון להחזיק במה שיש לך, ושכל …

אך כשאתה בעל גישה עויינת כזו ומנסה להדחיק דברים, בכל פעם שאתה מכריע דבר אחד, דבר אחר צץ במקומו. וכשאתה תוקף דבר זה, דבר אחר מופיע ממקום אחר. מתקיים תעלול מתמשך של האגו, כך שכשאתה מנסה להתיר חלק אחד של הקשר, אתה מושך בחוט והופך אותו לקשור חזק יותר במקום …

אם כך, באהייה, עליך להתאמן באופן הזה: בנראה יהיה אך ורק הנראה, בנשמע יהיה אך ורק הנשמע, במורגש יהיה אך ורק המורגש, בנתפס יהיה אך ורק הנתפס. כך עליך להתאמן, מאהייה. כאשר בשבילך רק הנראה יהיה במה שנראה, רק הנשמע יהיה במה שנשמע, רק המורגש יהיה במה שהורגש, רק הנתפס …

במהלך התבודדות ארוכה התבהר לעיני, מה שנדמה לי כגילוי מרעיש, שאיננו יכולים להיות בהווה ולהמשיך בעלילת הסיפור שלנו בעת ובעונה אחת! זה נשמע די ברור מאליו, אני יודעת, אבל כשאתה מגלה דבר כזה בעצמך, הוא משנה אותך. ארעיות הדברים הופכת למוחשית ברגע ההווה, וכך גם החמלה והפליאה ואומץ הלב. וכך …

אנו לוקחים צעד אחורה מההתנייה שלנו, מהעבר שלנו, ממערכת האמונות שלנו, ואז צועדים קדימה כדי להתבונן, כדי לאפשר לאמת לדבר אלינו, כדי להיות נוכחים לכל מה שיתגלה באמצעות החוויה שלנו. כל זה דורש אומץ, והפן האמיץ הזה של האמון אינו חסר משמעות, בשום פנים ואופן. הטוהר והפשטות של האמון עוצמתיים …