מתוך דברים שאמר תומר פרסיקו בערב ההשקה לספרו ״אדם בצלם אלוהים״, שם הציג עד כמה אנחנו מוגבלים בתפיסת החרות המודרנית שבגללה אנחנו מצמצמים את עולמנו ל״האני״ קטן ואנוכי. ועד כמה זה נוגד את ההבנה הבודהיסטית והיהודית גם יחד.

כל עוד הדעת מצליחה לשבור הרגל אחד, ובאותו התהליך עצמו יוצרת במקומו הרגל אחר, היא כמובן לעולם לא תצליח להיות חופשייה. ורק הדעת החופשיה מסוגלת להכיל דבר שהוא מעבר לעצמה. @ תרגום חופשי מדבריו של יו ג’י קרישנמורטי‎.

אתה לא פועל בטבעיות כי האידיאל שהציבה בפניך החברה או התרבות עיוות את פעולותיך הטבעיות. אתה פוחד לפעול בטבעיות, כי נאמר לך כיצד עליך לפעול. הדברים הקיימים פועלים מעצמם בצורה חלקה ומכאנית, אתה לא צריך לעשות אתם כלום. ככול שתנסה יותר, כך תגדל ההתנגדות שתיצור. @ מתוך “המצב הטבעי”. במילותיו …

התובנה העמוקה של הבודהה, אם כן, היתה שההיאחזות היא השורש והיסוד של הכאב האנושי, של חוסר הסיפוק ושל הסבל. התרגול הבודהיסטי מציע לנטוש כל סוג של היאחזות, היצמדות והתקבעות. היא מציע לנו לאמץ תנועה מנטלית הפוכה מזו שאנו רגילים אליה. במקום להנטייה להחזיק בדברים כמקור ליציבות, ביטחון וסיפוק, הבודהה קורא …