כפי שנכתב פעמים רבות, הרצון לחקור את הדרכים לנבואה, ואת שיטות המדיטציה היהודית הקדומה מובילה למבוי סתום. חקירה מדוקדקת וזהירה תעלה שהיו שיטות שכאלו, אלא שהם אינם מתועדות משום מקום, וכל ניסיון להציע שיטות שכאילו הוא או טריוויאלי ומציין טכניקות מתבקשות, או בגדר המצאות של החוקר, או גיור ואימוץ של שיטות מתרבויות אחרות.

לכאורה ניתן היה לטעון שאין כל מניעה בשימוש בטכניקות מדיטטיביות מתרבויות אחרות, שכן אין מי שיטען שאסור ללכת לרופא שאינו יהודי בגלל שלמד רפואה באקדמיה ולא בבית המדרש, אלא שסוגיה זו אינה כה פשוטה ממספר סיבות. לא כאן המקום לפרט את הסוגיה ההלכתית שמאחרי “חוקות הגויים”, אלא נציין רק את המורכבות באימוץ וגיור שיטות מדיטטביות שונות, ואת המקרים בהם נראה שהדבר נצרך.

הבעיה הראשונה והקולנית מכולם היא החשש מעבודה זרה. הכוונה כאן אינה ברובד העמוק של הביטוי, כלומר עבודה הזרה לטבעו של היהודי, אלא למשמעות הפשוטה ביותר: עבודת אלילים. פעמים רבות שפסלי הבודהה ניצבים לייד פסלי וישנו ואלים הינדים נוספים, ופעמים לא מועטות שגם בודהה מקבל משמעות אלילית. גם אם לא זו היתה כוונתו. ניתן לדון ולהתפלפל ארוכות במשמעות המנטרה אום מאני פאדמה הום, אבל נראה שיש יותר מקום להמנע ממנה מחשש למשמעויות זרות, מאשר לאמץ אותה כפי שהיא.

בעיה נוספת ועדינה ממנה היא המשמעות הפנימית של עבודה זרה, כלומר טכניקה שאמנם אינה בעלת משמעות אלילית, אבל טומנת משמעות שזרה וסותרת את הרוח היהודית. הדוגמה המוחשית ביותר לזה מסתתרת מאחרי המונח “קדושה” שנמצא בשימוש נפוץ ברוב התפיסות הרוחניות השונות, אלא שמאחרי המילה הזהה נמצאים מונחים שונים שפעמים רבות סותרים אחד את השני. לא ניתן לגשר בין הקדושה הנוצרית, המוסלמית והיהודית, ושלושתם זרים לחלוטין למושג קדושה כפי שמופיע בתפיסה הבודהיסטית. לכן פרקטיקות מדיטטביות שגויירו לפעמים עדיין נושאים בתוכם השפעות שסותרות את החותם שמדיטציה יהודית אמורה להנחיל לנפש.

חותם נוסף ממנו צריך להיזהר הוא זה שמגיע ממדיטציות בהם האדם מנסה להרגיש, או להתחבר לתחושות טרנזיטביות, למשל באמצעות מנטרות, ריקודים, מוסיקה או רבים נוספים. לפעמים המפגש זר לחותם היהודי והרושם שהוא נועד להנחיל לנפש עומד בסתירה למגמות אותם השואף לקדושה צריך להנחיל לנפשו. זאת בלי שנחזור על הבעיה הראשונה בה מנסים לפגוש אלמנטים הזרים ליהדות.

אחרי כל זה עדיין נשארים אם אותם תחומים בהם צריך לשמור על כנות ולהודות ש”חוכמה בגויים תאמין”. שכן רוב רובם של ספרי ההנחיה והמוסר שנכתבו בגלות פונים לאדם שמנסה לשרוד וצריך להתעמת עם המציאות, ולא לאדם השואף להרמוניה שמאפשרת את העדינות הדרושה לנבואה. לכן בהחלט יש מקום ללמוד את הטכניקות המאפשרות לאדם להכיר את עצמו, לכוון את עצמו, להשתחרר מתלויות והתניות ולהשקיט את התודעה. נושאים אילו, למרות שנחקרו בידי העברי בימי קדם, נשכחו, ומי שמעוניין ללמוד אותם נאלץ לחקור תרבויות אחרות שהשקיעו משאבים בתהליכים אלו ולהעזר ב-חב”ת. חוכמה בגויים תאמין. לכן אין להתפלא שמחדשי המדיטציה היהודית נדרשים ל”אמץ” ולגייר טכניקות מתרבויות זרות, וכלפי מורים שכאילו וכלפי מורים רוחניים שבכלל אין מנוס מלחזור על הקלישאה “כבדהו וחשדיהו”