לכל דבר יש סיבה, יש המכנים זאת קארמה, ובכך מציבים את האחריות של האדם כיסוד המרכזי במציאות. אבל בעלי האמונה העברית מחפשים את הסיבות הגדולות יותר מאחורי כל דבר, כדי לממש את המחוייבות האישית הבאה לידי ביטוי באותו הדבר. העברי מחוייב להביט בכל דבר כדי לברר ממה הוא נובע: למה יש אנשים שחושבים שהעולם שטוח, למה יש אנשים שמעדיפים לשון ברחוב, ולמה המחשבה הטורדנית הזו לא מרפה ממני. ועוד עד אינסוף.
מסביר השפת אמת שאותה ההבנה לא רק תגיע מתוך מדיטציה והתבוננות. אלא יש דברים שצריך לחוות באופן מוחשי, ולפעול, ולעשות. רק כשנוצר מפגש אמיתי עם המציאות, כשנוצר העימות, הדעות מתבהרות ומתלבנות. לכן הפסוק מתנה את היכולת לגלות את הרצון הפנימי במציאות בעשיה. ״וירא אליכם כבוד ה׳״ מותנה במילה הקודמת ״תעשו״, מילה שלא באה כהמלצה אלא כציווי: ״זה הדבר אשר תעשו…״.
..בכל דבר שבעולם יש רצון ומבוקש השי”ת כמ”ש הכל לכבודו ברא. אך שנסתר זה וצריכין עבודה למצוא אותה הנקודה פנימיות שיש בכל דבר. ולמי שמבורר נק’ זה הדבר. והוא בחי’ משה אספקלריא דנהרא. ועבודת בנ”י הוא להביא הארה זה תוך העשי’ ממש. וז”ש זה הדבר כו’ תעשו שיבררו במעשיהם בחי’ זה וירא אליכם כבוד ה’. הוא הנקודה הפנימיות שיש באותו מעשה עצמו כמ”ש מלא כ”ה כבודו.
…אך זה צריך להיות ע”י עבודת בנ”י להיות כל מעשה בישוב הדעת בלי פירוד מלהיות דבוק בפנימיות חיות הדבר כנ”ל. …צריכין לברר זה כי חיות פנימיות של המדות הוא ההארה שלמעלה מעוה”ז.
ואמר זה הדבר כו’ תעשו כו’ שלהתגלות הפנימיות צריך להיות ע”י עבודתינו כנ”ל. וז”ש נערותי’ תקרא. שמעתי מאא”ז מו”ר זצלה”ה פ’ נער ע”ש שבנער יש התעוררות תמיד כו’. וכ”כ בזוה”ק תרומה כי יצה”ר חל בלי הכנה רק כשיושב בטל וז”ש מי פתי יסור כו’ ורוחא דקודשא לאו הכי ובעי למיקניא באגר שלים לעורר הפנימיות שנסתר ומכוסה כנ”ל. ולזה נברא האדם לברר מכוון הבריאה שהכל לכבוד השי”ת. ולכך עתה שנגמר המשכן ובנ”י ראו שאין השכינה שורה ויעמדו לפני ה’ כו’. והשיב להם מרע”ה כי הם צריכין לעורר התגלות כבודו ית’ במעשיהם כנ”ל. וגם פי’ ימי מילואים ג”כ למלאות המדות בהתגלות הפנימיות כנ”ל כמ”ש בזוה”ק על פסוק שבעת ימים ימלא כו’ ידכם ע”ש:…
שפת אמת
מהכיוון השני כותב על זה רבי נחמן, שמי שהסתאב, ששקע עד בתפיסת העולם שלו עד כדי כך שהוא לא מסוגל לראות את נקודת האמת שישנה באחר מגיע לידי מחלוקת. המחלוקת היא לא רוע שנובע מחילוקי דעות, אלא היא התרופה להסתגרות שחווים מתוך חילוקי הדעות. מטרת המחלוקת היא להגיע לבירור, לדיון שיתפתח מתוך הפער בין הדעות השונות. וככול שהפער יותר גדול, כך יש צורך בבירור יותר עמוק של הנקודה האלוהית בכל תפיסה, ולכן כל ויכוח, כל מריבה באה לידי ביטוי בכתיבה, במסמכים שנשארים ומלבנים ומעגנים את הנקודה האמיתית שבבסיס אותה התפיסה.
קשה שלא להתפעל מהרצון התמים לשוויון שישנו בקומוניזם. ואי אפשר שלא להתרגש מהייצוגיות המפוארת שבמלוכה. ואחרי כל זה ודאי שלא היינו רוצים להיות אף אחד מסוגי השלטון הללו. אלא בשניהם יש נקודה אלוהית חיה ואמיתית שצריך לקיים אצלנו: אחריות ממשלתית סוציאלית, ומוסדות המדינה כסמל לקולקטיב שגאה בעצמו. התפיסות שלא נקבל קיימות כדי שלא נשכח את אותה הנקודת האמת שהן מגלמות בקרבנו.
באותו האופן גם הדעות החלוקות בתוכנו מגיעות ממקום אמיתי, אלא שצריך לרדת לשורשן. יש סיבה שאני צורך רעלים: סוכרים, עישון זמן מסך וכו׳. ומעבר לחיפוש תחליפים בריאים יותר, צריך גם להבין את מקור ההשתוקקות לרעל, וגם לו צריך לתת מענה: כעס, פחד וכו׳.
אך מי שכבר נשקע באלו המותרות, יש מים שהוא מטהר מזאת הטנפת… ואלו המים הם בחינת מחלקת, בחינת (במדבר כ יג): מי מריבה… כי מכל מחלקת נעשה ספר, בחינת שאלות ותשובות. כי המחלקת היא שאלה וקשיא, שמקשין ושואלין עליו, והוא שב בתשובה, ועל־ידי־זה הוא משיב ומתרץ השאלה, ונעשה מזה בחינת ספר שאלות ותשובות.. והכל לפי המחלקת, כי הוא מסתכל ומתבונן בהמחלקת, מפני מה הם חולקים כך, באלו הדבורים, ולא באפן אחר, ועל־ידי־זה מתבונן איך לשוב בתשובה
(ליקוטי מוהר״ן סא ד)