ואם כבר הבאנו את נעם אלימלך שהציג את הצורך בהתבוננות כדי שהאדם יראה את האלוהים על מנת להגיע לאהבה, חשוב להזכיר שעבודה פנימית בצורה לא נכונה יכולה גם להזיק. לכן לפני שהאדם ניגש ומתחיל להתבונן באלוהות כדי לפתח אהבה, כדאי להיזכר בדברי הזוהר כדי שיבנה את התהליך המדיטטיבי בצורה שתועיל ולא חלילה שתזיק.

רִבִּי יִצְחָק פָּתַח, עִבְדוּ אֶת ה’ בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה. וּכְתִיב, עִבְדוּ אֶת ה’ בְּשִׂמְחָה בָּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. הָנֵי קְרָאֵי קַשְׁיָין אֲהַדְדֵי, אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, עִבְדוּ אֶת ה’ בְּיִרְאָה. דְּכָל פּוּלְחָנָא דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְמִפְלַח קָמֵי מָארֵיהּ, בְּקַדְמִיתָא בָּעֵי יִרְאָה, לְדַחֲלָא מִנֵּיהּ, וּבְגִין דַּחֲלָא דְּמָארֵיהּ, יִשְׁתְּכַּח לְבָתַר דְּיַעֲבֵיד בְּחֶדְוָותָא פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. וְעַל דָּא כְּתִיב, מָה ה’ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה.

תרגום חופשי: אמר רבי יצחק: “עבדו את ה’ ביראה וגילו ברעדה”. וכתוב “עבדו את ה’ בשמחה באו לפניו ברננה”. שני פסוקים שנראה שסותרים אחד את השני. אלא כך למדנו, “עבדו את ה’ ביראה” – כל עבודה שבן האדם מעוניין לעבוד לפני האל, צריכה להתחיל מיראה, מההבנת משמעות ההשלכות של פעולה נגד רצון האל. ובעזרת הפחד, יגיע אחר כך למצב שיוכל לעבוד בשמחה. ולכן כתוב, “מה ה’ אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה”.

מסביר הזוהר שלפני כל עבודה שהאדם מעוניין לעשות, ובמיוחד עבודת התבוננות פנימית בה העדינות הכרחית, האדם צריך להגיע עם הזהירות הדרושה שיכולה לנבוע רק מתחושת יראה. רק אחרי שהוא בונה בעצמו את הקומה של ה”פחד” שמיצרת את הזהירות הדרושה, יכול האדם להרשות לעצמו לעבוד על הקומה המשוחררת והאינטימית יותר, הקומה של האהבה.

רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, עִבְדוּ אֶת ה’ בְּיִרְאָה, מַאן דְּבָעֵי לְמֶעְבַּד פּוּלְחָנָא דְּמָארֵיהּ, מֵאָן אֲתַר שָׁארֵי, וּבְאָן אֲתַר יְכַוִּון פּוּלְחָנָא לְיַחֲדָא שְׁמָא דְּמָארֵיהּ. הָדָר וְאָמַר בְּיִרְאָה, בְּיִרְאָה הוּא שֵׁירוּתָא, מִתַּתָּא לְעֵילָּא.

בתרגום חופשי: אמר רבי אלעזר “עִבְדוּ אֶת ה’ בְּיִרְאָה”. מי שמעוניין לעבוד את האלוהים, מהיכן מתחיל את העבודה? ובאיזה דברים יתחיל להתכוון ולהתייחד? ביראה. שהיראה היא ההתחלה, שכן כל בניין שבונים, מקימים מלמטה למעלה.

חוזר ומדגיש הזוהר שמי שמעוניין לעשות את עבודת היחוד, מי שמעוניין לנסות להתייחד עם האלוהות ולהגיע לקרבה הגדולה ביותר האפשרית בין האדם לאל, אין לו ברירה אלא לעשות את מלאכת הקרבה באופן מסודר ולהתחיל בביסוס הרובד של היראה.

ומכאן הנחיה מהותית לתבנית העקרונית לביצוע מדיטציה יהודית, שלפני שהאדם מרשה לעצמו להתקרב אל הקודש, ולהפליג בדמיונות של קרבה, עליו לוודא שהוא מקדיש את הזמן ההכרחי לביסוס היראה. למשל, מי שמעוניין לטלטל את העולמות, כמו שהצגנו את המדיטציה על פי רב חיים מוולזין, לפני שהוא מתחיל לחוש כיצד אחרי כל אמירת קדוש, המלאכים עונים אחריו כהד, עליו לחוש את היראה מההבנה של ההלשכות של מחשבות זרות שמהדהדות בתודעה. מעשה שכזה מסביר נפש החיים בשם הזוהר, פוגם יותר בעולם מאשר מה שטיטוס פגם כשהחריב את בית המקדש.

בעזרת עבודה מדיטטיבית יציבה, יכול האדם לבנות תהליך מסודר בו הוא נכנס בהדרגה לתודעה בעלת יראה בריאה, ומשם לזרום ולעצב את האהבה הדרושה כדי שבסופו של דבר יוכל לחוש ולחוות את היחוד עם האלוהות.