ישנו מתח מובנה ביהדות בין הצורך לצייר ציור בנפש לבין השאיפה לראות את הדברים כפי שהם. כפי שכתבתי במקום אחר, הבודהיזם במקורו הינו ניסיון לשחרר את הנפש מהציורים המשעבדים את התודעה, ולכן בהכרח מסמאים את העיניים וגורמים לסבל. שלושות הגורמים לסבל הינם ההאחזות, ההמנעות והבורות. כלומר הדמיון הגורם לציפיה ותשוקה, …

המבורך החזיק בידו כמה עלי סימספא ופנה אל הנזירים: “מה דעתכם, נזירים, היכן יש עלים רבים יותר: בידי, או על עצי הסימספא שמעלינו?” “אדוני, מספר העלים שבידך קטן בהשוואה למספרם הרב של העלים על עצי הסימספא שמעלינו” “כך בדיוק, נזירים, מעט הוא מה שביטאתי בפניכם, לעומת עושרן של הידיעות הישירות …

ישנו תיאור מפורסם על מקרה בו הגיע התלמיד בהתלהבות למאסטר, ובישר לו שהוא זכה בחווית הארה. “נו”, ענה המאסטר, “בסך הכל עוד חוויה”, קבע ושלח את התלמיד חזרה להמשיך לעשות מדיטציה. לעומת זה נתקלתי באחד מספרי החסידות בתפילה, שאתרגם אותה לנוסח מודרני: יהיה רצון שלא אפקפק באמיתות החוויה, שלא אשבר מהירידה ושאזכה …

הפער בין בודהיזם ליהדות הוא כרחוק מזרח ממערב. כאן לא מדובר רק בקלישאה או בריחוק פיזי, אלא הריחוק תרבותי, בו השפה ומערכת הסמלים, שבדרך כלל מקרבים, רק מרחיקים ויוצרים אי הבנות. לכן אני מוצא את עצמי נדרש פעם אחר פעם להסביר ולהגן על שתי תרבויות אלו אחת בפני השניה ובפני התפיסה …