נזירים, נניח והיתה קערת שתייה מברונזה מלאה במשקה בעל צבע, ריח, וטעם טובים שעורבב עם רעל. והיה מגיע אדם תשוש מחום, הרוס מחום, עייף, צמא, באפיסת כוחות. אז מישהו היה אומר לו כך: “אישי הטוב! קערת מים זו מלאה במשקה בעל צבע, ריח, וטעם טובים שעורבב עם רעל. שתה ממנו אם אתה חפץ בכך. כאשר תשתה מהמשקה תהיה מרוצה מצבעו, ריחו וטעמו. אך כאשר תשתה אותו אתה תמות או תסבול כאבי תופת.” אז, נזירים, נניח ומחשבה זו היתה עולה ברוחו של אותו אדם צמא: ‘אוכל להרוות את צימאוני בעזרת מים, מי-גבינה, מי-שעורה מלוחים, או שיקוי רפואי מזרעים, עשבים, ונבטים. לא אשתה את המשקה הזה אשר יהיה לא לטובתי ולא לאושרי לטווח ארוך.’ נניח והאדם הזה, לאחר ששקל את ההשלכות, החליט לוותר על המשקה ולא שתה אותו. אז, כיוון שהוא לא שתה את המשקה, הוא לא ימות ולא יסבול כאבי תופת

בדומה, נזירים, כל הפרושים והברהמינים האלו בעבר, אשר ראו את ההנאות והתענוגות כארעיים, כבלתי מספקים (דוקהה), חסרי מהות, מלווים בחולי וכרוכים בסכנה, זנחו את ההשתוקקות. מי שזנח את ההשתוקקות זנח את ההיקשרות; מי שזנח את ההיקשרות זנח את הסבל. מי שזנח את הסבל השתחרר מלידה, הזדקנות ומוות, צער, קינה, כאב פיזי, מצוקה נפשית, וייסורים. אני אומר: “הם השתחררו מהסבל

@ מתוך השיחה על החקירה המעמיקה, תרגום שי שוורץ. פורסם באתר בודהיזם ישראל.