…אמרו חכמים, שעל האדם להתלמד מן טבע הצבי… וטבע הצבי הוא, בעת שהציד רודף אחריו להשיגו, בורח הוא ממנו אל היער, ורץ בתוכו להמלט על נפשו, ולפי שיודע שענפי האילנות מפריעים אותו על דרכו, כי יסתבך בהם בקרניו המפוצלות, לכן מייד כשנכנס אל היער, שובר מקודם את קרניו באילן, ואחר כך הוא מתחיל לרוץ ריצה חופשית בלי מפריע כלל. כן האדם, יש לו עולם אשר יפריע לו על דרכו ומסתבך הוא בו…

אמנם, אם נתבונן בהנידון נראה כי הבדל גדול יש בין היער של הצבי, ובין היער של האדם. כי שם יש יער במציאות, ואם לא ישבור את קרניו, ודאי שיפריע לו היער על דרך מרוצתו. אבל בהנידון של האדם אין יער במציאות כלל, ואין היער גורם מה שהאדם מרגיש קשיים ועיכובים להשיג בחירתו, אלא אם יש עיכוב, אם מרגיש שאין לו חרות בעולמו, וקשור הוא כבעבותות עגלה – וכל דבר שנמלך בעשיתו ישקול רק מה יאמר זה, ומה ידבר זה, ואם יהיה נרצה בעיני העולם – אין העולם עיכובו, אלא הוא בעצמו, הקרניים שלו עושים להם יער, ולולא הקרניים אין יער במציאות כלל, וכמו.. שאמרו חז”ל… לא יער ולא דובים הוו…

כי באמת העולם אינו מפריע כלום לאדם, ולא מונע אותו מהשיג חפצו כלום, וכל מה שרואה את כל העולם לישות ומציאות של מפריע, רק דמיון הוא, ומדותיו גורמים לו שיראה כך. ולו הסכים בדעתו, הסכמה חזקה לעמוד על החלטתו, כי אז היה נוכח כי אין דובים ולא יער.

@ מתוך ספר מדרגת האדם, הסבא מנובהרדוק.