סִפְּרוּ לִי שֶׁאָמַר, שֶׁ מִּקָּטן וְעַד גָּדוֹל אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת, כִּי אִם עַל יְדֵי הִתְבּוֹדְדוּת וְהָיָה מַזְכִּיר כַּמָּה וְכַמָּה צַדִּיקִים מְפֻרְסָמִים אֲמִתִּיִּים וְאָמַר, שֶׁ כֻּלָּם לא בָּאוּ לְמַדְרֵגָתָם כִּי אִם עַל יְדֵי הִתְבּוֹדְדוּת…(ליקוטי מוהר”ן, ק)

סביר להניח שאם נשאל אנשים ברחוב לגבי מדיטציה יהודית הם מייד יצינו את צמד המילים ברסלב והתבודדות. ואכן נראה שאין מי שיתחרה במיקוד ובחשיבות שחסידות ברסלב מקדישים להתבודדות, אלא שקריאה בפנים מראה שבניגוד למה שלימד רבי אברהם בן הרמב”ם שההתבודדות הינה ערך בפני עצמו. אצל חסידות ברסלב, ההתבודדות אינה מטרה בפני עצמה אלא כלי כדי לאפשר תפילה בעוצמה הרצויה.

…עִקָּר הַהִתְבּוֹדְדוּת וְהַשִּׂיחָה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ בִּשְׁלֵמוּת הוּא כְּשֶׁיְּפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ כָּל כָּך לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך עַד שֶׁיִּהְיֶה סָמוּך מְאד שֶׁתֵּצֵא נִשְׁמָתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם עַד שֶׁכִּמְעַט יִגְוַע, חַס וְשָׁלוֹם עַד שֶׁלּא תִּהְיֶה נִשְׁמָתוֹ קְשׁוּרָה בְּגוּפוֹ כִּי אִם כְּחוּט הַשֲּׁעַרָה מֵעצֶם צַעֲרוֹ וְגַעְגּוּעוֹ וְכִסּוּפָיו לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך בֶּאֱמֶת (ליקוטי מוהר”ן, ט)

ההתבודדות אינה סתם כלי עזר לתפילה, פרישה כדי לאפשר שיחה אינטימית כנה, אלא היא כלי מהותי והכרחי כדי לעצב את התודעה, בצורה העמוקה והרצויה כדי לחולל את התפילה. מטרת ההתבודדות היא לפרוש מהציבור ולהתבטל, לשכוח מכל המשמעות שהאדם נותן למעמד שכביכול יש לו בעולם, לשכוח מכל הקשרים והעוגנים, ולהישאר ערום וחסר כל.  או כמו שניסח את הדברים רבי נחמן מברסלב:

…צְרִיכִין לְהִתְיַגֵּעַ וּלְהַרְבּוֹת בַּהִתְבּוֹדְדוּת הַנַּ”ל עַד שֶׁלּא יִשָּׁאֵר מִמֶּנּוּ כְּלוּם… (ליקוטי מוהר”ן, נב)

לכן כדאי לא להסתפק בפרישה מהציבור, אלא שמומלץ לפרוש מכל סממן של ציביליזציה, להתרחק מהבתים שנותנים מחסה, להתרחק מהכבישים ומהדרכים, מהתאורה המלאכותית והטכנולוגיה ובעיקר להתרחק מאנשים אחרים ותאוות. ואם לא די בכך, רבי נחמן גם מורה לעשות את ההתבודדות בלילה, בשעה בה האדם והעולם פנויים מטרדות היומיום והווליום של הסחות הדעת מתעמעם:

אַךְ עִקַּר הַהִתְבּוֹדְדוּת הוּא בַּלַּיְלָה, בְּעֵת שֶׁהָעוֹלָם פָּנוּי מִטִּרְדַּת הָעוֹלָם הַזֶּה… וְגַם צְרִיכִין שֶׁיִּהְיֶה הַהִתְבּוֹדְדוּת בְּמָקוֹם מְיֻחָד דְּהַיְנוּ חוּץ מֵהָעִיר בְּדֶרֶךְ יְחִידִי, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הוֹלְכִים שָׁם בְּנֵי אָדָם… …עַל כֵּן צָרִיךְ שֶׁיֵּלֵךְ לְבַדּוֹ בַּלַּיְלָה בְּדֶרֶךְ יְחִידִי, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם אָדָם וְשָׁם יֵלֵךְ וְיִתְבּוֹדֵד וִיפַנֶּה לִבּוֹ וְדַעְתּוֹ מִכָּל עִסְקֵי עוֹלָם הַזֶּה וִיבַטֵּל הַכּל, עַד שֶׁיִּזְכֶּה לִבְחִינַת בִּיטּוּל בֶּאֱמֶת… (ליקוטי מוהר”ן, נב)

כלומר ההתבודדות אינה רק כלי טכני, אלא כלי מהותי והכרחי לעיצוב התודעה. ובעצם אין אפשרות אחרת להתפלל בצורה ראויה בלי ההתבודדות. לכן לא די ביציאה מידי פעם להתבודדות והתבוננות פנימית, אלא יש צורך בהתמדה כדי שהחותם התודעתי יעשה את הפעולה הרצויה על הנפש:

עוֹד אָמַר לְעִנְיַן הִתְבּוֹדְדוּת, שֶׁהָיָה דַּרְכּוֹ זַ”ל לְזָרֵז מְאד בָּזֶה לִהְיוֹת רָגִיל מְאד בְּהִתְבּוֹדְדוּת לְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּכָל יוֹם וָיוֹם (ליקוטי מוהר”ן, תנינא צו)

ואז מתוך אותו מצב תודעתי בו אין לאדם דבר מעצמו, אין לו דבר להיתלות בו או לסמוך עליו, אין לו כל רצון או תשוקה מלבד הרצון להידבק באלוהות, מתוך כל זה יכול האדם לחולל את התמורה הדרושה כדי להוציא תפילה אמיתית.

הַ הִתְבּוֹדְדוּת הוּא מַעֲלָה עֶלְיוֹנָה וּגְדוֹלָה מִן הַכּל דְּהַיְנוּ לִקְבּעַ לוֹ עַל כָּל פָּנִים שָׁעָה אוֹ יוֹתֵר לְהִתְבּוֹדֵד לְבַדּוֹ בְּאֵיזֶה חֶדֶר אוֹ בַּשָּׂדֶה וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ בִּטְעָנוֹת וַאֲמַתְלָאוֹת בְּדִבְרֵי חֵן וְרִצּוּי וּפִיּוּס לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַך, שֶׁיְּקָרְבוֹ אֵלָיו לַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת. (ליקוטי מוהר”ן, תנינא כה)

כך שלאחר להורדנו את ההתבודדות ממעלה ושיטה בפני עצמה לכלי טכני לצור תפילה, ולאחר מכן הרמנו אותה מחדש, לא נותר אלא להציג אותה בתור השיטה המדידטיבית המפורסמת ביותר מבין שיטות המדיטיצה היהודית המוכרות כיום:

…לִזְכּוֹת לָזֶה לְהִכָּלֵל בְּשָׁרְשׁוֹ, דְּהַיְנוּ לַחֲזר וּלְהִכָּלֵל בְּאַחְדוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ… עַל יְדֵי בִּיטּוּל שֶׁיְּבַטֵּל עַצְמוֹ לְגַמְרֵי עַד שֶׁיִּהְיֶה נִכְלָל בְּאַחְדוּתוֹ יִתְבָּרַךְ. וְאִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לִידֵי בִּיטּוּל, כִּי אִם עַל יְדֵי הִתְבּוֹדְדוּת כִּי עַל יְדֵי שֶׁמִּתְבּוֹדֵד וּמְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ עַל יְדֵי זֶה הוּא זוֹכֶה לְבַטֵּל כָּל הַתַּאֲווֹת וְהַמִּדּוֹת רָעוֹת עַד שֶׁזּוֹכֶה לְבַטֵּל כָּל גַּשְׁמִיּוּתוֹ, וּלְהִכָּלֵל בְּשָׁרְשׁוֹ. (ליקוטי מוהר”ן, נב)