במסכת הוריות יש גמרא מוזרה המסבירה שם שיש שניים שלא יכולים להיות עניים, השני מבניהם הוא הכהן הגדול, שלא יגיע לעניות בגלל שאם אין לו, אז הוא מקבל ממון משאר הכהנים: “…’והכהן הגדול מאחיו’ שהוא גדול מאחיו בנוי בכח בחכמה ובעושר אחרים אומרים מנין שאם אין לו גדלהו משל אחיו”. עד כאן הגיוני. אבל הראשון מבין השניים הוא המלך, שגם לא לא יכול להגיע לעוני בגלל “דכתיב ‘ועשה אחת מכל מצות ה’ אלהיו’ מי שאין על גביו אלא ה’ אלהיו”. כלומר, בעוד לכהן גדול יש סיבה פיננסית לעושר, עושרו של המלך נובע מכך שאין מעליו אלא אלוהים.

פרשנים שונים הסבירו את המוזרות של הגמרא בצורות שונות, למשל זה שמתוקף היותו המלך, הוא רשאי להטיל מיסים כדי לקבל עושר או שמתוקף דיני מלך, הוא יכול להפקיע דברים כרצונו, ועוד. אלא נראה שהגמרא נצלה את ההזדמנות כדי לרמוז לעיקרון עמוק, שיש לו משמעות והשלכה ישירה לאחת משיטות המדיטציה היהודית העיקריות בעבודה הפנימית של האדם.

כבר כתב רבי יהודה הלוי ש”עבדי הזמן עבדי עבדים הם”, וראינו את אותה העבדות, של השתעבדות לזמן בשני החטאים של עשו ובשלל מקרים אחרים. מולם נמצא עובד ה’ כאדם שנמצא בתהליך תמידי של הבטה במציאות, ושחרור מהשעבודים השונים של תרבות, לחצים חברתיים ושעבודים פנימיים. אותו תהליך שחרור גורם לאדם להביט במציאות ולהבין שהיא ברגע זה בדיוק כמו שהיא אמורה להיות. ודאי שצריך וניתן לשפר אותה בעתיד, אבל יש סיבה למציאות ברגע זה, ומסובב הסיבות ברגע זה דאג שרגע זה יהיה בדיוק כמו שהוא אמור להיות. כלומר המציאות צודקת.

אדם הנמצא במודעות של צדק תמידי, הוא אדם שלא מכיר את המושג עוני, הוא אדם שאינו חפץ במה שמעבר להישג ידו. אדם כזה גם אינו יודע שעבוד, שכך בכל רגע הוא מרגיש את החרות הפנימית המסדרת את המציאות. ומכאן מגיע המשנה המפורסמת באבות “איזהו עשיר, השמח בחלקו”.

היודע שאין מעליו אלא ה’ אלוהיו, המודע לכך שהמציאות מדוייקת ומסודרת בדיוק כפי שהיא אמורה להיות ושאין מקום להשתוקקות ושעבוד לרכוש, הרי זה בן החורין, הרי זה מי שבמעלת ובתודעת מלך.

מתוך הבנה זו של חז”ל ישנה הדרכה למדיטציה יהודית לטיפוח תודעת מלך, מדיטציה שמטרתה לראות את הצדק, הסדר וההגיון האינסופי שבמציאות. החל מכך שאנרגיה הופכת לחומר, ממשיכה לאטומים ומופיעה בעינינו כעולם עשיר עד פלא בצבעים, צמחים, טעמים קולות ובעיקר תודעות ונשמות. די בכך שיכול האי דיוק הקל ביותר, ולו לשבריר שניה, וכל המציאות המוכרת לנו תתפוגג. מהתבוננות באותו הסדר שדואג מהאנסופיות של היקום ועד לגרעין של האטום, יש להמשיך ולהביט באדם עצמו להבין שאותו הסדר מתקיים גם באדם, ושכל מה שנדרש לאותו הרגע כבר קיים, כי הרי אנו באותו הרגע. וכל מה שהאדם באמת צריך, הרי שהחוקיות היחידה שביקום כבר סיפקה לו. שאין על גביו קללה כלשהי, שאין על גביו השפעת קרמה חיצונית או אפילו היכולת להפגיע ממעשיו של אדם אחר, גם לגלגל המזלות ולמשחקי הקוביה הנראים כנעים באקראיות חסרת אחריות, אין כל קיום.

מי שמתבונן בזאת, מפתח את תודעת המלך וזוכה לחוות “שאין על גביו אלא ה’ אלהיו”.