הבודהיזם המודרני נהנה לטעון שהוא אינו דת, אלא משהו אחר שיכול להשתלב עם כל מערכת אמונות, וכראיה הוא מביא את שלל הגלגולים ההיסטוריים במעבר מהודו לסין, לטיבט וכו’ עד לגלגול והחדירה העמוקה שלו למערב. בכל מקום הבודהיזם קיבל אופי שונה בהתאם ליסודות התרבותיים עליהם הוא נשען. טענה זו מקבלת משנה תוקף בשלל כתבים מודרניים בהם בודהיסטים טוענים ומציגים את עיקרי משנתו של בודהה, ומוכיחים שאין בה כל סתירה עם התרבות הקיימת. אך עם כל הרצון, בכל תפיסת עולם ישנם הנחות יסוד המעצבות את נקודת המבט. עיוורון למקומות בהם ישנם סתירות בין הבודהיזם ליהדות יכול ליצור בלבול ולפגוע במי שיונק מהבודהיזם כדי לעצב מדיטציה בעלת אופי יהודי.
פורים למשל, הינו דוגמה מובהקת למקרה בו הפער בין תפיסת העולם הבודהיסטית והיהודית באים לידי ביטוי, והנחות היסוד שלהם עומדות בסתירה גמורה. וכדי להמחיש אפתח בסיפור בודהיסטי ידוע:
מעשה בחוואי זקן שלו היו בן צעיר וסוסה אחת זקנה. יום אחד ברחה הסוסה, ובאו חבריו לנחמו. ענה להם: אני יודע שהסוסה ברחה, אך מי יודע האם זה טוב או רע.
לאחר מכן חזרה הסוסה כשאחרה דוהרים עדר של סוסי בר. באו חבריו לברכו. “נכון, יש לי עדר סוסים באורווה, אך מי יודע האם זה טוב או רע”, אמר.
בהמשך ניסה בנו הצעיר לרכב על אחד הסוסים, וריסק את רגלו. באו חבריו לנחמו. “הרגל שבורה, וזו עובדה. אבל אין בזה טוב או רע”, ענה.
לבסוף הגיע הגייס של המלך לקחת חיילים בכפיה, ובגלל הרגל השבורה השאירו את בן החוואי בביתו. באו חבריו לברכו, ענה ואמר…
סיפור זה יונק ומושרש עמוק בתפיסה הבודהיסטית, בה המציאות אינה אישית. כל פרשנות על המציאות, או ניסיון להאחז בנקודת מבט, אינה אלא האחזות, סלידה או בורות, כלומר אינה אלא סילוף היוצר את הסבל בעולם. לפי גישה זו, האידאל האנושי בא לידי ביטוי באדם המסוגל לחוות את המציאות ללא ניסיון לפענח או לפרש, בלי לניסיון להאחז בארוע כלשהו כטוב או רע, אלא פשוט לחוות את הארועים כפי שהם באמת, ארועים חסרי משמעות היכולים להיות כואבים או נעימים אך לעולם לא אישיים.
גם היהדות מסכימה עם התפיסה שהאדם לא יכול לדעת האם ארוע כלשהו יעשה טוב או רע, דבר זה בא לידי ביטוי בחלקו הראשון של מגילת אסתר, בה נראה שהאלוהות תומכת בהמן (עיין במגילת המלך). אבל בין זה לבין הבודהיזם ישנו פער עצום הנובע מההבנה שישנו מכוון לבירה. בזמן שפורים מקבל בתפיסה הבודהיסטית משמעות של סיפור המראה עד כמה הגורל הפכפך ולא אישי, היהדות רואה בפורים דוגמה לכך שכל דבר הינו מדוייק ומתוכנן לפרטי פרטים בידי ההשגחה העליונה.
בעוד הבודהיזם רואה במציאות מחזוריות אינסופית שהתחילה בעבר כה רחוק עד שנראה נצחי, היהדות קמה על ההבנה שההיסטוריה ליניארית. ישנה נקודת התחלה והעולם מתקדם לעבר נקודת יעד של טוב מוחלט אלוהי. ומכיוון שכך, כל ארוע בהכרח בעל משמעות. אמנם כמו בבודהיזם, אין ארוע שהוא טוב או רע, אלא רק נעים או כואב. אלא שבניגוד לבודהיזם, הדבר לא נובע מכן שאין כל משמעות למציאות, אלא בדיוק להפך, מכך שהמציאות אינה אלא בעומקה טובה באופן מלא ומוחלט.
מהבדל תהומי זה נובע שהבודהיסט והיהודי המתרגלים מדיטציה, פועלים שניהם באותו הכיוון: לנסות לראות את המציאות כפי שהיא, בלי לאנוס עליה את תפיסת העולם הפרטית הנובעת מהראיה הלא בהירה של האדם. אלא שבזמן שהבודהיסט מתרגל מדיטציה ומנסה לנקות את המציאות מכל משמעות, ולהשאיר אותה באידיאל האקראי של הכאוס הקוסמי. היהודי המתרגל מדיטציה מנסה להתעלות מעל הראיה הלא בהירה האנושית, כדי לראות את המציאות במלא עומקה, כזרמים מורכבים המובילים לטוב מושלם.
אין תגובות