מביא הנעם אלימלך בפרשת צב את ההדרכה ההדרגתית המביאה את האדם לקדושה.

וצריך להלביש עצמו ‘מידו בד’, רצה לומר, שצריך לתקן עצמו במידותיו בהתבודדות מחשבתו.

השלב הראשון הוא תיקון הרצון בהתבודדות המחשבה, בתוך התודעה עצמה. שכן אין כל טעם לדון ברצון לקדושה בפני מי שאינו מעוניין בכך. לכן לפני שעוסקים בדרכי תיקון, או בשיטות לתשובה, האדם צריך לשבת עם עצמו, בתוך חדרי מחשבתו, ולרצות להתקדש. כל עוד הרצון עצמו אינו שואף אל עבר הקדושה, כל מעשה טכני לא יוכל לסייע. ובאותו האופן, מדריך הנעם אלימלך שכשלב ראשון על האדם להלביש עצמו בדמיונות של קדושה, לעורר בתודעה את רצון הקדושה ואת הצורה בה הוא מביט במציאות. לדמיין את עצמו עוסק בקודש ומבצע תרגילים של דמיון מודרך בהוספת קדושה בחיי היומיום.

‘ומכנסי בד ילבש על בשרו’, דהיינו שצריך גם כך בהתבודדות אחרת לכסות את בשר ערוותו, רצה לומר תאוותו.

ובאותה המידה האדם צריך גם להתבודד ולבודד את התאווה. שכן התאווה אינה רצון לא מבורר הנמצא באדם, אלא התאווה מהווה השתוקקות מחרישת אוזניים, המסלפת את כל התודעה בכך שמשכנעת את האדם שאותו מושא התשוקה הוא הגיוני, וממציאה תירוצים להצדיק את אותה התאווה, ואת המעשים הנדרשים כדי להביאה אל סיפוקה.

תאווה אינה רצון, התאווה הינה תשוקה מעבר למציאות, ולכן אין אף מציאות היכולה לענות אל דרישות התאווה. היא יצר ההולך וגובר, הצובע את הצורה בה האדם רואה את המציאות בצבעים הוהלכים ונהיים עזים ובוטים מיום ליום. לכן, כלפי התאווה, על האדם לשבת עם עצמו, שכן המאבק אינו מול מושא התאווה, אינו מול העולם בחוץ, אלא כלפי עצמו, ולכסות אותה עד שהחותם שלה, עד שהדמיונות הלא בריאים בנפש ילכו וידעכו. כדברי חז”ל: “משביעו רעב מרעיבו שבע”.

‘והרים את הדשן אשר תאכל האש’, רצה לומר, שזה בלתי אפשרי שישבר אדם כל מדותיו הנולדים עמו מבטן אמו, רק שצריך להרים אותם אל הקדושה, למשל מי שיש בו מדת כעס יסור מכעס החיצונית ויכעוס על הרשעים, וכל בכל המידות.

אז, אחרי שהכיוון ברור לו, והרעלים העזים בודדו, נותר להתמודד עם “הדברים האמתיים”, ההתניות שנוצרו בנפש, ההרגלים והיצרים שהוטבעו עד כדי שהפכו למידה מולדת. השיטה בה משנים תכונה, אינה באמצעות מאבק, שכן לא רק שהניסיון להיאבק בתכונת אופי נועד לכישלון, אלא הוא אף יחריף את הבעיה. הדרך להתמודד עם הרגלים מתחיל בהכרה בהם, מתחיל בקבלה של התכונות השונות בנפש, ומתן מרחב לכל צורך וצורך, מתוך הכוונה וניתוב אותה התכונה אל עבר מקומות בהם ניתן ומותר לתת להם ביטוי.

‘ושמו אצך המזבח’, פירוש כנ”ל, שישים המדה אל הקדושה , דהיינו באם יבא לכעוס או שאר מדה, שיבא עצמו להביא אותה המדה אל הקדושה.

כשמאפשרים לכל תכונה לבוא לידי ביטוי בצורה מבוקרת ומודעת, מפסיקים להאבק ומתפנים להביט בתכונה עצמה. לומדים להכיר ולהבין את הזרמים העדינים המעוררים את אותה התכונה, וכך לא רק שניתן להפנות את התכונה לעשיה מותרת, אלא ניתן אף לרומם את התכונה עצמה, ולהשתמש בה רק במקום הראוי ובמידה הראויה. ומטבע הדברים, כשאותה התכונה כה מוכרת עד שניתן להשתמש בה במינון מדוייק, כשיודעים בדיוק מה מעורר אותה וכיצד להפסיק אותה בזמן, התכונה כבר אינה מידה מולדת כפי שהיתה בתחילה, אלא כלי שניתן להשתמש בו בשעת הצורך.

‘ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים’, רצה לומר, שאחר כך יבא אל מדרגה יותר עד שיופשט מכל ומכל מכל המדות.

ומיכוון שמאותה התכונה, שפעם היתה מולדת, נותר רק כלי שבא לידי שימוש בשעת הצורך, מתברר בעצם שכבר אין בנפש את אותה המידה. עדיין ניתן לכעוס כשצריך, אבל אין זה כעס המתעורר, אלא בחירה לעורר כעס.  ובעצם נותרה בהירות יציבה. במקום אדם הנשלט בידי המידות ומטלטל בהתאם למצבי הרוח, ישנו אדם יציב המביט בקולות השונים הפועלים במציאות מתוך יציבות וראיה בהירה של קדושה.

ואז לא נותר אלא לסכם את המהפך שהתרחש באדם:

‘והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה’, רצה לומר, שלא יבא לו בשום פעם מהמדות הנולדות עמו, כי אם הכל בקדושה רבה.