תקציר: מקובל לחשוב על הדמיון ככלי לעבודת ה׳. אבל פרשת נדרים באה להתמודד עם הסכנה שבדמיון, ואת תפקידו של השכל להביט ברגע הזה, ולבדוק האם יש מקומות שהם צריך באופן זמני להגן על עצמנו מהשתוקקות ודמיון משובש.
חדי קריאה הבחינו שמכל נבואות משה, יש מספר מצומצם של נבואות שמתחילות בלשון ״זה״. והאחת מהן היא פרשת נדרים:
וידבר משה… לאמר זה הדבר אשר צוה ה׳. איש כי־ידר נדר לה׳…
פרשת מטות
ההבדל בין המילה ״זה״ לביטויים האחרים, ש״זה״ אפשר לומר רק על דבר שנמצא מולך…
“‘והגדת לבנך ביום ההוא לאמר: בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים’ – יכול מראש חודש… תלמוד לומר: בעבור זה – לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך”
מתוך ההגדה של פסח
המצב בו ניתן להצביע ולומר ״זה״ מכיל שני מאפיינים יחודיים: הראשון הוא הבהירות שישנה רק בדבר שניתן לראות. השני הוא הארעיות של הרגע הנוכחי. פרשת נדרים ניתנה כנבואה ממוקדת ברגע זה, במציאות הנוכחית כפי שהיא קיימת ונתפסת ברגע זה בתודעה. שני מאפיינים אילו של ״זה״ מלמדים שתי עקרונות מהותיים ביחס לנדרים, וביחס לתודעה בכלל.
א. מכיוון שנדר נלמד מלשון ״זה״, אפשר להבין שנדר שייך רק לדבר זמני, שבא להתמודד עם המציאות כפי שהיא ברגע זה. כלומר, בניגוד לתורה הנצחית, שמאוחדת עם ההווייה עצמה ולכן אינה ניתנת לשינוי, הנדר מגיע כתגובה לארוע אישי זמני שמתברר מול האדם. לכן ניתן וצריך להפיר אותו אם הנדר כבר לא ממלא את יעודו בזמן, באדם או במציאות.
שעיקר כח הזה, לאסור את המותר הוא רק דייקא לצורך שעה ודייקא באותו נפש המרגיש בנפשו הצורך לזה.
פרי צדיק, פרשת מטות
ב. דבר שני שמאפיין נדר הוא שהוא מענה לצורך בגדר. כלומר, אדם מזהה חולשה בעצמו או ביחס שלו כפי אדם אחר, וכדי להינצל מהחולשה הוא נודר את עצמו מאותו הדבר. ניתוח של המהלך המנטאלי שמובל לנדר חושף את ההתמודדות בין התשוקה לחוכמה. אם לא היתה תשוקה לאותו הדבר לא היה צורך בנדר. מצד שני, אם החוכמה לא היתה מרגישה צורך להתגונן, האדם לא היה נודר. נדר משקף את המתח בין הדמיון המשתוקק לבין החוכמה השוקלת.
מכאן מגיע מי השילוח להכרזה דרמטית:
כאשר יסיר דמיון מלב ישראל אז לא יוצטרכו בני ישראל להשתמש בחכמה לדעת עפ”י חכמתם את רצון ה’, כי אף בלי דעת יכוונו את רצון ה’.
מי השילוח על פרשת מטות
מזכיר לנו מי השילוח שכל השתוקקות נובעת מדמיון. הדמיון מסיט את המבט מהצורך של המציאות, לרצון של ה״אני״ לכבוש דברים שאינם בהישג יד. ללא הדמיון, לא היתה השתוקקות, ולא היה צורך בחוכמה. ללא הדמיון היינו טבעיים כמו החיות, או כמו חיות הקודש. כמובן שתודעה זו לא ברת הישג: לא באופן מעשי בגלל היותנו אנושיים, ולא באופן מטאפיזי בכך שהיא לא משאירה מקום לאנושי שבאדם.
בתודעתנו כאדם, כיצור שנמצא במצב תמידי של חיסרון והשתוקקות, הנדר הוא לא רק דבר שעלול לקרות, אלא ציווי. אדם שמזהה בשכלו תהליך שמתחיל בנקודה מסויימת ומוביל אותו לתמודדות, מחוייב לנדור/לגדור את עצמו כדי להשאר באיזור הבטוח. הנדר נועד למנוע מצב בו התודעה תהיה שבויה בידי השתוקקות, והיא תכפה עליו איסור.
אף אם ישכיל אחד לאסור על עצמו או על דורו ולהגדיר לפי העת עכ”ז לא יהיה רק כאיסור דרבנן וגדר, ולכן ניתן פרשת נדרים אשר כל גדר לפי העת שיהיה נצרך יהיה נכלל בד”ת ויהיה כאיסור דאורייתא. כי בעת שנצרך הוא באמת ככל התרי”ג מצות שנמסרו למשה אך שהם מקבלים שינוי לפי העת והזמן,
מי השילוח על פרשת מטות
השאיפה היא להגיע למצב בו אין כל צורך בנדרים. עבודתו של האדם היא לזכך את הדמיון כך שלא תהיה השתוקקות פרטית, כך שלא יהיה דמיון פרטי. כך לא יהיה צורך בגדרות זמניים אלא תהיה תנועה טבעית שנובעת מהשתוקקות אחדותית ובריאה.
ומכאן להוראה מעשית:
הצורך להקדיש זמן לשתי התבוננויות הופכיות:
א. מצד אחד להתבונן בדינמיקה שמובילה לחטא, לחיסרון באדם שמייצר את הדמיון הפרטי. ירידה לשורש הדמיון מאפשרת למצוא את הנקודה הפנימית הלא מבררת שצמחה לתשוקה גדולה. הבנה והביטה באותה הנקודה, כדי לרדת לשורשה, יכולה לפעמים לגרום לה להתפוגג. ובמצב בו הדמיון הפרטי מעוגן בצורה עמוקה, המביט צריך לתכנן מראש ולגדור את עצמו מהשתלשלות עניינים שמובילה לחטא: לוותר על ארוחת ערב, לצאת להליכה במקום להביט במסך, לרכוש רק מוצרי מזון בריאים וכו׳.
ב. להתבונן בכבלים בהם כבלנו את עצמנו, ובאיסורים שאסרנו על עצמנו כדי לראות האם ישנם גדרות שכבר אין בהם צורך, וניתן לאפשר לתודעה את המרחב אליו היא זקוקה כדי להגיע לקשיבות להוויה. פחדים לא מבוררים שאפשר להתמודד מולם. מקומות שנמנעים מהם ורצוי להיפגש איתם פנים מול פנים ומטלות שאנחנו דוחים בגלל רתיעה כזו או אחרת.
הרחבה: הרוצים להוסיף עוד יראו שהאדם רשאי לסמוך על עצמו כדי לנדור, אבל הוא לא מוסמך להחליט שהנדר מיותר. לצורך זה הוא צריך לפנות לאדם אובייקטיבי – לחכם, כדי שזה ישקול את הדברים וידון האם באמת הנדר לא נצרך למציאות כפי שהיא ברגע זה (אילו היית יודע ש…)
אין תגובות