דברים מתפרקים הם מעין מבחן וגם מעין ריפוי. אנחנו חושבים, שהעיקר הוא לעבור את המבחן ולהתגבר על הבעיה, אבל האמת היא שהדברים לא באמת נפתרים. הם מתאחים ומתפרקים. אחר כך הם שוב מתאחים ושוב מתפרקים. זה פשוט כך. הריפוי מגיע מהשארת מקום לכל זה לקרות: מקום לצער, להקלה, לאומללות, לשמחה. …

קורה לפעמים שמשהו פוגע בנו. במילים אחרות, אנחנו מרגישים קורבן. זוהי התפיסה האנושית הרגילה של החיים. זה מוטבע בנו, כמעט מלידה. אלא שרק העצמי שמרוכז בעצמו, העצמי אשר נצמד לגוף ולתודעה, יכול להיפגע. השיפוטיות שקובעת שדברים אמורים להיות אחרת מכפי שהם מייצרת את האומללות. איננו רואה מעבר להם, איננו מבחינים …

“ואני בתוך הגולה”, האני הפנימי אינו מתגלה לאדם, רק לפי מדת הטהרה והקדושה שלו, לפי המידה שבה הנשמה מאירה באדם. חטא האדם הראשון בכך שהתנכר לעצמו, בכך שהקשיב לדעתו של הנחש ואיבד את קולו הפנימי. חטא כשלא ידע להשיב תשובה ברורה לשאלה “איכה!?”. חטא עם ישראל כשהלך אחרי אל זר …

אין זה סתם רעיון שרירותי שהעולם טוב: הוא טוב מפני שאנו יכולים לחוות את הטוב שלו. אנו יכולים לחוות את עולמנו כבריא וישר, ישיר ומציאותי, מפני שטבענו הבסיסי הוא להתאים את עצמנו לטוב שבמצב. היכולות של האינטליגנציה ושל יושר הטמונות באדם קשובות ומכוונות לחוות את תכלת השמים, את רעננות השדות …