ישנו תיאור מפורסם על מקרה בו הגיע התלמיד בהתלהבות למאסטר, ובישר לו שהוא זכה בחווית הארה. “נו”, ענה המאסטר, “בסך הכל עוד חוויה”, קבע ושלח את התלמיד חזרה להמשיך לעשות מדיטציה. לעומת זה נתקלתי באחד מספרי החסידות בתפילה, שאתרגם אותה לנוסח מודרני: יהיה רצון שלא אפקפק באמיתות החוויה, שלא אשבר מהירידה ושאזכה …

והנה הדרך להגיע ל”ועשו לי מקדש” הוא כדרך “ויקחו לי תהומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי”, ופירשו בזה הצדיקים, “מאת כל איש אשר ידבנו לבו”, היינו הדברים שתשוקת לבבו מיוחדת אליהם והם היקרים אצלו מכל יקר, אותם העניינים רצון השם יתברך מיהודי שימסרם לו לתרומה. וזהו …