במקום לגשת אל החומות עם פטיש

במקום לגשת אל החומות והמחסומים עם פטיש, אנחנו מקדישים להם תשומת לב. מתקרבים אליהם בעדינות ובכנות. נוגעים בהם ומריחים אותם ולומדים להכירם היטב. אנחנו מתחילים תהליך של הכרה בסלידות שלנו ובהשתוקקויות שלנו. אנחנו מתחילים להתוודע אל האסטרטגיות ואל האמונות שבהם אנחנו משתמשים כדי לבנות את החומות. אילו סיפורים אנחנו מספרים לעצמנו? מה מעורר בנו סלידה ומה מושך אותנו? אנחנו מתחילים להסתקרן. בלי לתייג את מה שאנחנו רואים כנכון או לא נכון, אנחנו פשוט מתבוננים באובייקטיביות ככל האפשר. אנחנו יכולים לצפות בעצמנו בהומור, בלי להיות רציניים מוסרניים או מתוחים מידי בשל החקירה הזאת. שנה אחר שנה, אנו מתאמנים להישאר פתוחים ולקבל את כל מה שעולה. לאט לאט מאוד, נראה שהסדקים בחומות מתחילים להתרחב, וכבמעשה קסם, הבודהיצ’יטה יכולה לזרום בחופשיות.

@ מתוך “המקומות שמפחידים אותך”, מדריך לאומץ בזמנים קשים. מאת פמה צ’ודרון. הוצאת פראג.

אין תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מדברי רבותם
שעבוד לחרות

מתוך דברים שאמר תומר פרסיקו בערב ההשקה לספרו ״אדם בצלם אלוהים״, שם הציג עד כמה אנחנו מוגבלים בתפיסת החרות המודרנית שבגללה אנחנו מצמצמים את עולמנו ל״האני״ קטן ואנוכי. ועד כמה זה נוגד את ההבנה הבודהיסטית והיהודית גם יחד.

מדברי רבותם
יש סוג של הקשבה שיכולה להקל על סבלו של האחר

״אין לוטוס שצומח מהבוץ״. ראיון עם טיק ניאט האן על קשיבות, הקשבה עמוקה, חמלה, נוכחות ובעיקר אנושיות מפעימה.

מדברי רבותם
להניח להילד הפנימי

נתקלתי בתובנה שמופיעה בתהילים: הגישה של הבודהה להתמודדות עם הבעיות בתודעה היא לאו דווקא לחזור אחורה למה שעשיתם כשהייתם ילדים, כפי שעושים בפסיכותרפיה. הוא יותר מתמקד בהתבוננות בהרגלים שלכם *ברגע זה*, כשהם חוזרים ומופיעים שוב ושוב ושוב. אין צורך שתשאלו “מה שקרה כשהייתי ילד, מדוע זה קרה?”. עליכם רק להתבונן …