פעמים שהאדם מוצא עצמו שקוע כולו במעמקים, ולא מוצא אף לא נקודה אחת להאחז בה כדי להתחיל להתרומם. בפעמים אלו עליו להאחז בפסוקים הרבים החוזרים ומבהירים שאף כאשר נראה לאדם שאין בו כל נקודה טהורה, הרי שבתוכו תוכו ישנו מקום שאין לאשליה הקיומית כל אפשרות לפגוע, אותה “נשמה שנתת בי טהורה היא”. פסוק זה משיר השירים הינו אחד מאותם פסוקים, פסוק שמדגים יותר מכל את נקודת התפנית באדם, ולכן גם מופיע בדיוק בנקודת מפנה זו במשל שיר השירים. באותו האופן פסוק זה פונה לכל אדם, המוצא עצמו שקוע כל כך עד שאינו מסוגל להתרומם גם לקריאות ברורות וחדות הקוראות לו להתרומם מהמעמקים ולהתעורר.

אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר

מעידה הרעיה בשיר השירים את אותה המנטרה שעל כל אדם לשנן ולחזור עליו בעצמו, שגם כשהוא חש ישן, כלומר שקוע כולו בדמיונות העולם הזה, ואינו מוצא בתוכו אף לא נקודה אחת אלוהית, עדיין בתוכו מפעם לב ער ששומע את קולות הדוד הדופק “פתחי לי”.

גם במעמקים הגרועים ביותר יכול האדם להאחז באותה נקודה פנימית ערה ולהתחיל משם את התהליך התעוררות ואת תהליך ההתאוררות, שיאפשר לו להחלץ מדמיונות העולם הזה ולמצוא בקרבו את המסלול חזרה לעבר הקדושה. ועל זה מביא רבי צדוק הכהן מלובלין את הדברים:

ודרשו על זה “אני ישנה וליבי ער” היינו דאף על פי שהוא משוקע בדמיון שהוא השינה מכל מקום אין הדמיון נוגע עד מעמקי הלב דשם יש לעולם נקודת צור לבבו שהיא ערה, ועל ידי זה יוכל להתעורר מתרדימתו ולזכות לגאולה שלימה…

כלומר גם כשהאדם שקוע בדמיונות עד שהוא איבד כל קשר עם המציאות כפי שהיא, עדיין מפעמת בתוכו נקודה ערה ואמיתית ששומעת את קולה של ההוויה מהדהד וקורא לאדם להתעורר ולפתוח פתח קטן ככול שיהיה לאור לחדור פנימה. ודי באותו פתח קטן, באותה נקודה פנימית, כדי לאפשר לאור טהור ונקי להאיר ולהאיר את האדם, אלא שמציין רב צדוק מלובלין שאותו האור יכול לחדור רק אם האדם באמת מודע למעוניין באותו תהליך התעוררות.

… ופרישות מכל דמיונות היצר להיות נקי לגמרי אי אפשר אלא אם כן הקב”ה עוזרו, אך האדם צריך להתחיל על כל פנים מעט מלמטה כחודה של מחט ובלבד שיהיה נקב מפולש מעבר אל עבר, היינו שנכנס עד מעמקי הלב

לכן פסוק זה משיר השירים, ודווקא בשל הפשטות שבו, ראוי ונכון לשמש כנושא מרכזי במדיטציה שמטרתה להעיר את הלב המרגיש כשקוע במעמקים אפלים ולשמש כמנטרה למדיטציה יהודית שמטרתה לחזק ולעודד את האדם בתהליך התשובה.

אין תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מדיטציה יהודית בפרשה ובזמן
למצוא את מקומנו

חורבן בית המקדש מהווה חורבן היכולת הטבעית לחוש את המשמעות בהוויה. לכן מאז ניטל ניטל הטעם הטוב מהפירות. מאז כולנו נאבקים בדמיונות ונעים בין ריקנות מייאשת ללוחמנות דורסנית. שני צדדים של אותו מחסור קשיבות לרצון האמיתי של ההוויה.

מדיטציה יהודית בפרשה ובזמן
דיבור קשוב

פרשת דברים מציגה את סופו של התהליך אותו עובר משה, מהיותו איש האמונה הבודד, המתקשה לתרגם את עולמו הרוחני לשפה שתתקבל באוזני אנשים רגילים, לאדם שמבאר את התורה בשבעים לשון. בתהליך קשיבות שלקח ארבעים שנה, בו למד משה להכיר כל הארה פרטית שקיימת במציאות, עד שכשדיבר, המאזינים התפלאו כיצד הוא מסוגל לפנות למעמקים האינטימיים ביותר. באותו אופן גם אנחנו נדרשים להיות קשובים לעומד מולנו, וללמוד מההארה הפרטית שלו גוון נוסף שקיים בהוויה.

מדיטציה יהודית בפרשה ובזמן
התמודדות מול דמיון משובש

מקובל לחשוב על הדמיון ככלי לעבודת ה׳. אבל פרשת מטות באה להתמודד עם הסכנה שבדמיון, ואת תפקידו של השכל להביט ברגע הזה, ולבדוק האם יש מקומות שהם צריך באופן זמני להגן על עצמנו מהשתוקקות ודמיון משובש.