רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם…

אמנם בהקשר שונה, אבל עדיין מסביר הנועם אלימלך בפרשת ראה ששני האורות הגדולים הם האהבה והיראה. ושניהם נדרשים להביא את האדם לאחדות ולקשר חי עם האלוהים. אלא שבזמן שהיראה הינה רגש שיכול להינתן לאדם מבחוץ, בעזרת שמיעת תיאור מפחיד של ההשלכות של התרחקות מהאלוהים…

והנה יראה העונש יכול להיות לאדם אף שאין רואה הדבר המיראו, רק באומרים לו שמשל אל תלך אל המקום הזה ששם הוא דבר הממית והמזיק הוא מתירא ואינו הולך.

כדי להגיע לאהבה לא די לאדם לשמוע ולהפנים רגשות מבחוץ, אלא עליו לראות את הנאהב בעצמו.

אבל אהבה בלתי אפשרי להיות לאדם כי אם בראותו הדבר הנאהב וכל זמן שאין רואה בעיניו אין לו רק השתוקקות לראות

ברור שרבי אלימלך מליז’נסק לא מתכוון לראיה פיזית, שכן אי אפשר לראות את האלוהים, אלא כוונתו היא שעל האדם לצייר לנגד עיניו, כלומר לבצע תהליך של מדיטציה בו הוא מדמה לנגד עיניו את האלוהות, ובכך הוא מפנים את האהבה. ובעזרת מדיטציה יהודית זו של ראיה בעיניו את האלוהים הוא יכול להשלים את שני המימדים של הנפש, את האהבה ואת היראה.